בצעירותי, כשהייתי עדיין פרח-זונות, ניסיתי לדמיין את היום הזה: היום שבו אוכל ללכת יחפה בחלל שהוא כולו לרשותי, וכל מה שכפוי היה להצטופף תמיד בתוך התודעה שלי, יתרווח בנוחות בחדרים ריקים וגבוהי תקרה, עם פוטנציאל הדהוד.

הגיע היום. הזונות עזבו. כשרק הסתמנו השינויים הדמוגרפיים והמפעלים נסגרו, השפל הכלכלי השפיע מייד על מועדון התרבות הקטן שלנו. זונות הן תמיד הראשונות לעזוב את הספינה הטובעת. אולי זה משום שהן יותר ניידות, הן חיות על בשרן את ה- Non-attachment. עם סט של שלוש מזוודות, רצוי תואמות, הן קרטעו החוצה בהמולה רבה, צועקות את ברכות הפרידה שלהן עם הבטחה להיות בקשר, לא מסתירות את השמחה והתקווה להגיע למקום תוסס שופע קליינטים וסילוני שמפנייה.

"הלכו," אמרתי לכלב הטוב שנעמד לצדי ליד הדלת, כשקולות הצחוק התרחקו. הוא קירב את ראשו אלי כדי שאלטף אותו. אין כמו כלב לנחמה. אחר כך נכנסנו הביתה. לפני שסגרתי את הדלת והשארתי את העולם בחוץ, כיביתי את הנורה האדומה.