בניגוד לאבו מאזן שלא רוצה לדבר עם ביבי, ביבי משתוקק לדבר עם אבו מאזן. רק שגם לו אין בעצם על מה לדבר עם אבו מאזן, וכי על מה הוא יכול לדבר עם אבו מאזן? על זכות השיבה? על תביעת הריבונות של הווקף על כל שטחי ארץ ישראל? על הקמת מדינה פלסטינית מהים עד הירדן? על מדינה פלסטינית בגבולות 67? על פינוי שטחים? על החרבת ישובים יהודים? על גירוש תושבי גילו חברון גוש עציון מעלה אדומים ואריאל? על מסירת יהודה ושמרון לריבונות פלסטינית כשהם נקיים מיהודים? על הגשמת חזונו של היטלר? על יודן ריין בארץ ישראל? דווקא בארץ ישראל מכל המקומות בעולם?
ביבי יודע (ואם הוא לא יודע אז זה רע מאוד) שאפילו אם חלק קטן מהתביעות הפלסטיניות יתממשו יהיה זה סופה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, ושאין סיכוי בעולם שאיזה מנהיג יהודי שפוי יסכים אי פעם להיענות לתביעות הבלתי מתקבלות על הדעת האלה, אבל הוא גם יודע שכל העולם מחכה ממנו לאיזו מחווה כלפי אבו מאזן, ושהוא חייב לשלם מס שפתיים ולייצר לפחות כלפי חוץ מראית עין של דיאלוג, אז הוא רודף אחרי אבו מאזן ומתחנן לפניו שהוא יסכים לדבר איתו. אבל אבו מאזן מסרב להתמסר לחיזוריו, מצידו שביבי יזיע. הוא לא ממהר לשום מקום. לערבים יש סבלנות. מי שאין לו שום דבר בהווה מוכן לוותר על כל מה שיש לו בתמורה לחלום על גאולת אחרית הימים בעתיד. אז אם ביבי חושב להעביר את הזמן בועידות בקוקטילים בנאומים לפרוטוקול וככה למזמז את הזמן עד לסוף הקדנציה שלו, אז לאבו מאזן יש מחיר שהוא תנאי מוקדם, בתמורה להשתתפות שלו בהצגה הזו.
הרדיפה של ביבי אחרי אבו מאזן היא שגיאה טקטית וטעות אסטרטגית חמורה, מפני שאבו מאזן לאחר כל מפגש כזה יצטייר כמתון וכפרטנר ראוי ושפוי בעיני האמריקאים. בעוד שנתניהו יצטייר כסרבן שלום. וכל מפגש שכזה במקום ליצר מומנטום חיובי לקראת הסכם, ייצר רק תסכול ורמת ציפיות גבוהה שרק יחממו את האווירה ויסלימו את המצב שהוא מתוח בלאו הכי. בניגוד למה שחושבים הפוליטיקאים הפרשנים מהשמאל והמומחים מטעם עצמם, אותו "אופק מדיני" שכולם מייחלים אליו ושאמור לכאורה לעורר תקווה אצל הפלסטינים יעורר אצלם לחיים רק את כל השאידים המטורפים ורודפי הבתולות שיבעירו את האזור ולא יתרום שום דבר לקידום השלום, השאייד לא מתפוצץ מתוך ייאוש אלא מתוך תקווה. התקווה היא הנשק הכי מסוכן כשהיא נתונה בידיו של המיואש.
השמאל מנסה להסיט את הסכסוך ממקורותיו הדתיים והלאומים מפני שסכסוך דתי ולאומי הוא טוטאלי ואין בו מקום לפשרות, ולדבר על "כיבוש" "נאורות" "צדק" "הומניזם" ו"זכויות אזרח" במקום לדבר על "אלוהים" "מוחמד" ו"שיבת ציון" שזה סוג של אסקפיזם שמאפיין את השמאל הנאור והרציונאלי בדרך לייאוש. השמאל לא מוכן לקבל שאין לסכסוך פתרון. ושהמציאות היא בצד הימיני של המפה. ואכן המאבק הגלוי בינינו לבין הפלסטינים לפחות מצידנו מצטייר כמאבק טריטוריאלי בין כובש לנכבש שנושא אופי חילוני אבל אי אפשר להתעלם מהידיעה שבעצם מתחת לפני השטח מבעבעים וגועשים זרמים תת קרקעיים שמה שמניע אותם היא השאלה למי הבטיח אלוהים את הארץ הזו. שהרי אמלא הייתה בינינו מחלוקת דתית ולאומית. אפשר היה למצוא ממזמן נוסחה של פשרה, ולראות את האופק המדיני מעבר לפינה.
בין פקויאמה להנטינגטון לא הגענו עדיין לקץ ההיסטוריה והשלום העולמי הוא מושג אוטופי רחוק וממלחמת הציביליזציות אי אפשר לעקר את העובדה שההגירה ממזרח למערב מתנהלת באותו קצב כמו בימי ג'ינג'ס חאן ואטילה ההוני. אבל בעצם הסכנה הגדולה למערב היא מהאיסלם הפונדמנטליסטי. שלא מסתפק בהגירה לאירופה וארה"ב אלא מתעקש לאסלם את מלכת בריטניה ולכסות את אירופה במסגדים או לצעוק "בוש התאסלם" כמו שהוא צעק לאחר האחד עשרה בספטמבר ולקדש את הטרור במלחמתו נגד תרבות המערב. והבעיה הגדולה היא שהשמאל המטומטם לא מזהה את הסכנה ורואה בטעות באיסלם את האוונגרד המהפכני החדש שעומד בראש המחנה הלוחם בתופעת הגלובליזציה.
כשביבי פתח את מנהרות הכותל יצאו כל הג'מעה לרחובות כששרון עלה על הר הבית האינתיפאדה חצתה את הגבול הישן והגיע עד לפתחי הבית שלנו . ועכשיו כשרק הכרזנו שקבר רחל ומערת המכפלה הם אתרי מורשת לאומיים, מיד פרצו כל הערב רב עוררו מהומות. ועלו על ברקידות ויצאו להגן בחירוף נפש על קדושת חרם א' שריף.
הפלסטינים מבינים את מה שאנחנו מהמרכז שמאלה מסרבים להבין, לא יעזור שום דבר המאבק בינינו הוא לא רק על טריטוריה אלא בעיקר על הזיכרון ההיסטורי, ועל כן, מי שישלוט כריבון בהר הבית בכותל המערבי בקבר רחל ובמערת המכפלה ישלוט בכל ארץ ישראל מהירדן עד לים לנצח. הפלסטינים מוכנים להבליג על "עופרת יצוקה" אבל הם יכולים לגייס מיליארד מאמינים למלחמת קודש במה שנראה להם כפגיעה כקודשי האיסלם. מפני שמבחינתם הניצחון נמדד בהשתלטות על התודעה ההיסטורית ולא במספר הקורבנות שלנו ושלהם.
הערבים לא הקישו שום מסקנה אמונית ודתית ממלחמת ששים ושבע. אפילו הנוצרים השתכנעו ששיבת ציון והריבונות היהודית על הר הבית לאחר אלפים שנה הוכיחה את צדקת נביאיי ישראל והם רק מקווים שהופעתו השנייה של ישו בא"י תחזיר אותנו לחיק הנצרות. אבל האיסלם לא התרשם מהקמת מדינת ישראל ולא ממלחמת ששת הימים ומסרב לראות בה אירוע דתי. וממשיך לחלום על שיבתו של צאלח א דין. הבעיה היא שכל זמן שהבערות העוני המסכנות והאומללות ישלטו באיסלם אין סיכוי שיבוא שלום. האיסלם מצד אחד מטיף לעוני ולמחסור ורואה בהתערטלות של המאמין מעולם החומר ערך מקודש ומצד שני הוא מבקש לשלוט בעולם. ושני הדברים האלה לא הולכים ביחד. האיסלם לא מסוגל לנהל את עצמו ואיך הוא ינהל את העולם?
בניגוד לישראל החילונית הציונות הדתית רואה במלחמת ששת הימים אירוע מכונן. מבחינת השמאל אלמלא ניצחנו ושחררנו את שטחי יהודה שומרון והגולן לא היינו שרויים עכשיו בדילמות דתיות פוליטיות ומוסריות, מבחינת הימין, הערבים צריכים לקחת בחשבון את ההשלכות הרעות שיש מבחינתם לכל מעשה תוקפנות לא מוצלח מצידם. ולהסיק את המסקנות
אם לא היינו מנצחים בששים ושבע, כל הבלגן הנוכחי היה נחסך מהעולם, ושום דבר לא היה קורה, סוריה הייתה מספחת לעצמה את החלק הצפוני של ארץ ישראל, ירדן הייתה פותחת לעצמה נתיב עד לים מצרים הייתה לוקחת אחריות על הנגב ואנחנו היינו חוזרים לגלות, והשמאל היה מאושר, ואף אחד לא היה מעז למחות ואף אחד לא היה פוצה פה, ואף אחד לא היה מקים קול זעקה. וערביי א"י לא היו מעיזים לבקש לעצמם מדינה וזהות פוליטית עצמאית. מפני שאין בעצם "עם פלסטיני" ואין בכלל דבר כזה שנקרה "היסטוריה פלסטינית", ואף דיון על החזרת שטחים לא היה נערך באו"ם. ורק השמאל שלנו היה מאושר. אבל מכיוון שניצחנו נטרפו כל הקלפים. ומאז אנחנו מסובכים בוויכוח תיאולוגי שאין לא פתרון של פשרה ומכיוון שכך כל ניסיון להגיע להסכם יסתיים אך ורק כאשר אחד הצדדים יוותר על הכול.
עד שלא שחררנו את ירושלים וחזרנו לנופי התנ"ך. הכול התנהל כשורה, יכולנו להמשיך ולהתפלל ""אם אשכחך" "ואם לא אעלה" ולהמשיך לחלום על שיבת ציון המלאה ולקוות להתגלותו של המשיח בדורות הבאים, אבל מכיוון שהותקפנו ע"י כל מדינות ערב, סידרה לנו ההיסטוריה שיבה מפוארת מבעד לשער האריות, תוך כדי הגשמת חזון הנביאים ומאז אנחנו כבולים במחויבות לסאגה התיאולוגית המופלאה ברוח נביאיי ישראל של "משואה לתקומה" ו"חזון העצמות היבשות" שמכתיב לנו הגורל היהודי או המקרה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה ולהתעלם להתגלותו של המשיח דווקא בדור שלנו. מכיוון שאין ריק בעולם, אם אנחנו עוצמים את העיניים ודוחים את ההכרה בהתגלותו של המשיח, מיד יבאו הפלסטינים במקומנו ויכריזו על ניצחון האיסלם ויאיימו על שלום העולם. וכשאני כותב "המשיח" אין כוונת כופר בעיקר שכמוני למשיח עצמו אלא למה שאמרו חז"ל "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעיבוד מלכויות בלבד" משמע כשאנחנו ריבונים בארצנו ולא משועבדים אלה ימות המשיח. מי שנוסע בכביש אילון ורואה את הבניינים הגבוהים ומנסה לדמיין לעצמו איך כל זה נעלם כשאנחנו נצא שוב לגלות מבין שעכשיו אנחנו חיים בימות המשיח.
אלפים שנה חיכינו חלמנו וקיווינו לשוב ולהיבנות עברנו רדיפות פוגרומים ושואה נוראה. עד שחזינו באורה של הגאולה. אז דווקא עכשיו להקים בארצנו מדינה פלסטינית? אז על מה היה אפוא כל הסבל והייסורים שעברנו בגלות מאז החורבן? האם בשביל לגאול את הפלסטינים ולהכריז על ניצחון האיסלם? דווקא עכשיו פתאום זהו. אין יותר א"י ואין משיח ואין תחיית המתים? ואין כלום. מלבד משא ומתן על שלום בתמורה לא"י התנכית?.
הרי בשאלת א"י אנחנו מחויבים קודם כל לכלל ישראל ואין לנו כל זכות מוסרית ותיאולוגית לקבוע עובדות חדשות לדורות הבאים. ובטח לא בשם שלום מפוקפק. משמע אם לא הייתה פורצת המלחמה מילא. אבל עכשיו לבוא ולומר סליחה טעינו. נכון שהתפללנו והתגעגעו אבל לא התכוונו לכך ברצינות. והארץ הזו לא שייכת לנו, אלא לערב רב הפלסטיני, זה מעשה מטומטם חסר אחריות ונפשע שכמהו כמעשה נבלה להיסטוריה היהודית ולדת היהודית.
מי שמקבל את הריבונות האסלאמית על הר הבית על הכותל המערבי קבר רחל ועל מערת המכפלה כאילו מודה שזכות האיסלם על א"י קודמת לזכותו. שזו הודאה בלתי אחראית שכופרת בשיבת ציון ובשורשי היהדות ובשורשי הציונות והפכת אותנו לכובשים קולוניאליים בארצנו שלנו.
אם צהל הוא הצבא הכי חזק באזור. מה זה עוזר לנו אם אנחנו מוותרים על א"י ומתכנסים בגבולות אושוויץ. מאין נובע החשש שלנו לתרגם את כוחנו הצבאי ליתרון פוליטי. למה כשאנחנו מכריזים על קבר רחל ומערת המכפלה כאתרי מורשת לאומית מיד כול הפוליטיקאים מהשמאל נכנסים לבונקר מוציאים את הראש מבעד לצוהר המסורג וצועקים "הצילו". למה הם אף פעם לא מפנימים שההתנהגות הזו שלהם היא בעצם המכשלה היחידה שמעודדת את הפלסטינים להמשיך במאבק המזוין ומרחיקה מאיתנו את השלום. וכי למה להם לחדול מהאלימות שלהם כלפינו כשאפילו הפוליטיקאים שלנו מודים שהם צודקים.
המלכוד הזה שאנחנו נתונים בו הוא הריאל פוליטי היחיד שהוא רלוונטי לקיומנו כאן, מפני שמאותו רגע שאנחנו נוותר על זכותנו על שטחי יהודה ושומרון זה יהיה מעשה בלתי הפיך משמע לעולמי עולמים ולעולמי עד, ועם כל הכבוד לשלום, יש ערכים נצחיים לא פחות חשובים מהשלום שראוי וצריך לצאת למענם למלחמה. כל שכן שבכלל לא מדובר כאן בשלום אמיתי אלא במראית עין של שלום. ולפיכך וזה אבסורד לצפות מאיתנו לוותר על שטחי יהודה ושומרון, למרות שניצחנו במלחמה,
צריכים להבין כל יפי הנפש מתל אביב הרצליה ורמת השרון שמאותו רגע שאנחנו נוותר על זכותנו ההיסטורית על יהודה ושומרון אנחנו נשמוט מתחת ידנו את כל הבסיס המוסרי שלנו על כל א"י גם זו שבגבולות הקו הירוק. ונהפוך לכובשים קולוניאליים בארצנו מפני שכל הזכות המוסרית שלנו על תל אביב השרון הגליל והנגב שואבת את צידוקה המוסרי מזכותנו על יהודה ושומרון. לפני שאנחנו ישראל אנחנו קודם כל יהודה שישראל גלה מארצו ועשרת השבטים אבדו לנצח, ויהודה ושומרון הם המולדת האמיתית של היהודים והם ארץ ישראל ההיסטורית והתנכית, והתנ"ך הוא הקושאן או נוסח הטאבו שלנו על ארץ ישראל, ואם אנחנו מוותרים על זכותנו מרצון, אין לנו בעצם מה לחפש כאן יותר. ואנחנו יכולים לארוז את המזוודות ולהתחיל לחשב את קצנו לאחור. ואין אפס בדברים האלה. מפני שגם אם אנחנו לא מאמינים אלוהים, אנחנו לא יכולים להתעלם מההשגחה העליונה על ההיסטוריה, שגם מה שנראה בה כמקרי יש בו כנראה גרעין של השגחה עליונה.
מה זה הטיעון המטומטם הזה של יפי הנפש מהשמאל "יש לנו זכות אבל אנחנו מוותרים על זכותנו בתמורה לשלום" הרי מבחינה לוגית כל מי שמוותר על זכותו אין לו זכות. ואף אחד לא ימחא לו כפיים על רצונו הטוב. ואם נלך לספרו "המאהב" של א, ב. יהשוע אז מי שמוותר על זכותו לא יכול לדרוש את הזכות לישון במיטתה של בעלת הבית. אי אפשר לבוא ולהגן על זכותו של המאהב. (נעים) ולוותר על הרחם של הרעיה ולבקש בימי סגריר רשות על כל חלק אחר בגופה והעיקר להישאר בתוך הבית פנימה, קרוב לאח המבוערת. נכון שהמאהב הוא תובעני וחושני יותר מהבעל (תקראו את שיריו של מוחמד דרויש) נכון שהמאהב מכיר יותר טוב מהבעל כל נקיק וכל עיקול וכל מעיין נובע בגופה של האישה. אבל בכל זאת הבעל חוקי הוא הבעל חוקי. ואם הוא מוותר על זכותו על הרחם של הרעיה הוא שומט מידו את הזכות על כל גופה. וזה שהוא נעדר מהבית שנים רבות ופינה מקום למאהב זה לא ממין העניין.
בעוד אנחנו מתגעגעים למקומות שהלכו בהם אבותינו, הזיכרון הפלסטי הוא יותר קצר הפלסטיני מתגעגע לבית לחצר ולמעיין וזהו זיכרון שמעורר המון אמפתיה. ובמיוחד כשמדובר על עקירת עצי זית. אבל האמת היא שאף אחד לא מבקש לעקור אותם ממקומם כמו שהם מבקשים לעקור אותנו. ואם נחזור ונקרא את הספר של מארק טוויין "מסע תענוגות בארץ הקודש" נגלה את הבלוף הגדול שלהם על שבע מאות או שמונה מאות כפרים שהיו כאן לפני שהרצל כתב את אלטנוילאנד מפני שלפי עדותו של מארק טווין מה שהיה כאן באותם שנים היו כמה כפרים עלובים שרוב בתיהם היו בנויים מגללים של בהמות שנמסו בימי הגשם. ובעצם רוב רובם היו בדואיים ועובדים עונתיים שהגיעו לכאן, השד יודע מאיפה. ואסור לשכוח שהם בעצם בגדר מתנחלים שפלשו לכאן בלי רשות.
אני מודה שלכאורה המאמר הזה הזוי ולא מציאותי. שהרי נקבע כבר שיותר משישים אחוז מהישראלים השלימו כבר עם המציאות ומוכנים לחלק את הארץ. וחוץ מזה גם אם הם לא מוכנים, יש אמריקה ויש איחוד אירופי ויש המעצמות ויש אינטרסים גלובליים ואנחנו יחידים בעולם. וקולנו הוא קול בודד בישימון, ואם ארצות הברית של אמריקה תצווה עלינו לקפוץ לדום אנחנו נקפוץ לדום.
ולמרות זאת מה זה רציונאלי? מה זה ריאל פוליטי? מה זה אומנות האפשרי? ממתי העולם מתנהל לפי הרציו? לפי התבונה? לפי השכל? אילו היה העולם מתנהל לפי השכל היו המומחים לתורת המדינה והפרשנים המדופלמים יושבים על תקן של נביאים. ואברמוביץ היה זוכה בתואר בכיר האומה. מתי איזה מומחה או פרשן חזה את מלחמת העולם הראשונה? השנייה? את נפילת הקומוניזם? את נפילת השאח? ואלה היו מאורעות קולוסאלים שזעזעו את העולם והעובדה שאף אחד לא צפה אותם לא מלמדת שכל הפרשנים והמומחים הם עיוורים מטומטמים וחסרי דעת אלא שהעולם פשוט מתנהל בניגוד לשכל ולהגיון. משמע כדי להצליח לנבא את העתיד צריך להשתחרר מכבלי העבר. ולהתגבר על ההיגיון ולחשוב אחרת הבעיה היא שהנאורות השלטת בחברה הפתוחה והרציונאלית לא מסוגלת לייצר אנשים שמסוגלים להבין עד כמה החשיבה הרציונאלית היא לא רציונאלית ועד כמה החשיבה האירציונאלית היא רציונאלית ומפוכחת.ושבעצם מי שצודק בדרכו הפוליטית הם הימין והציונות הדתית שלא מוכנים לוותר על אף שעל ולא השמאל הנאור החכם והרציונאלי . |