בפוסט הקודם דיברתי על חוסר אנרגיות כשווה ערך לעייפות, מה שאומר שאנרגיות שוות לערנות או כוח פיזי ומנטאלי. לאנרגיות אלו אקרא אנרגיות דוחפות. ואולם, נראה לי שיש עוד סוג של אנרגיות שאקרא לו אנרגיות מושכות. האנרגיות הדוחפות מספקות תחושה של כוח לעשות משהו אבל לאו דווקא מוטיבציה לעשות אותו ואילו האנרגיות המושכות מספקות מוטיבציה ולאו דווקא כוח ביצוע. אפשר לדמיין מצב שבו יש לי המון כוח ואני לא יודעת לאן לתעל אותו ולעומתו מצב שבו יש לי המון רצון להשיג משהו אבל חוסר כוח לפעול למען זה. במקרה הראשון יש לי המון אנרגיות דוחפות (מכאניות) אבל חסר כוח משיכה (ויטאלי). במקרה השני יש כוח משיכה אבל אין מספיק דחיפה. באשר לי, שתי סוגי האנרגיות חסרות. אילו היה משהו שהייתי רוצה להשיג ולא היה לי כוח לפעול למען זה הייתי סובלת מתסכול אבל יכולתי בעזרת צעדים קטנים שאינם דורשים מאמץ רב להתקדם בכל זאת (לכאן כיוונתי למשל בפוסט הקודם). אילו היו לי המון כוחות אבל הייתה חסרה מטרה הייתי לפחות עושה דברים שטותיים אפילו אבל נשארת פעילה. הצירוף של חוסר האנרגיות משני הסוגים, לעומת זאת, יוצר ממני פדלאה משועממת. במקביל לספר של גרטכן רובין על פרויקט האושר לשנה התחלתי לקרוא ספר בעברית של יגאל ורדי "הפילוסופיה של השיגעון". גם ספר זה כמו השני משאיר אותי בינתיים עם הרבה תסכולים אבל גם עם כמה תובנות. אחת מהן קשורה לאותן אנרגיות מושכות. ורדי מחלק את סוגי הטיפולים הפסיכולוגיים לשלוש: כאלו שפונים לעבר, כמו הפסיכואנליזה הפרוידיאנית; כאלו שפונים להווה, כמו טיפולים זן בודהיסטים וכאלו שפונים לעתיד כמו הטיפול הפילוסופי אותו הוא מציע בספרו. מאלו שפונים לעבר שבעתי כבר מזמן, אלו שפונים להווה מופנמים בי במידה זו או אחרת מעצם העמדה הקצת סטואית שאני מחזיקה באשר לחיים אבל הפנייה לעתיד דפוקה אצלי לגמרי. במלים אחרות אין לשום דבר עתידי כוח משיכה מבחינתי. אני לא רואה בשום סוג של עתיד משהו שהייתי רוצה לשאוף אליו כי הכול נראה לי הבל בין כה וכה ולכן אין לי אנרגיות מושכות. נראה לי שאני צריכה להפנות את מלוא המאמץ החודש לניסיון לשקם דווקא את מאגר האנרגיות המושכות שלי. האנרגיות הדוחפות תלויות אולי בגנטיקה ובוירוסים למיניהם אבל האנרגיות המושכות תלויות באמונות. השאלה שנותרת היא אם ואיך אפשר לשנות אמונות או איזה פרוגרם אפשר להמציא כדי להגביר את האקסייט?
|