נשיא ארצות הברית ברק אובמה סיים שנה של נשיאות בבית הלבן. כגודל הציפיות כך גם האכזבות. האיש נכשל בכל תחום במדיניות החוץ שלו. קוריאה הצפונית לא התרגשה מכניסתו של אובמה לבית הלבן וממדיניות הפיוס שנקט. היא המשיכה בתכנית הגרעין ועושה את זה גם כעת. בארבעה ביולי יום העצמאות של ארצות הברית הגדילה פיונג יאנג לעשות ועשתה ניסוי בטילים לטווח קצר, רק כדי להשפיל את האמריקנים. גם בתחום האיראני הכישלון היה צורב. הממשל ובעיקר נשיאו להצליחו לסייע למפגינים הצעירים שרצו שינוי פנימי. היה אפשר להשתמש באינטרנט שבצורה כל כך הרואית השתמשו הצעירים האיראנים. משראו שהעולם לא ממש מוכן להשקיע בהם הם נעלמו כל ההפגנות נעלמו להן. גם בעניין תכנית הגרעין ארצות הברית לא הצליחה להרשים במיוחד את האיראנים בכלל ואת עלי חמנאי במיוחד. 

אם באיראן אין הצלחה גם אפגניסטן לא האירה פנים לאובמה וכך גם הסוגיה הפלסטינית. הדרישה מישראל להקפיא את ההתנחלויות היתה מיותרת. אין ספק ההתנחלויות הן בעייתה הגדולה ביותר של ישראל. המתנחלים אף שהם סבורים כי הם תורמים לנו ההיפך הוא הנכון. היינו במצב הרבה יותר טוב אם לא היינו שולטים על יהודה ושומרון עם שלוש מאות אלף ישראלים בישובים מבודדים. ואולם אם יש כבר התנחלויות אין מקום להקפיא את הבניה. הדרישה האמריקנית הציבה את הפלסטינים על עץ גבוה ואין הם יודעים איך לרדת ממנו. מה יאמר לנו אבו מאזן אני בעד בניה. מוזר אבל חייבים לציין זאת. ממשלת אולמרט, ממשלת השלום הצליחה בשלוש שנות קיומה לנהל שתי מלחמות - מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה גם בנתה יותר בתים בהתנחלויות מרבות מממשלות ישראל. ממשלת נתניהו לא בונה כלל ונתפסת כממשלת סירוב. הכל בזכותו של ליברמן. אובמה במקום להתחבר אל ישראל מתנער ממנה. אחרי תעודת שנה כל כך מדאיגה השאלה היא האם נמשיך לראות את הנשיא השחור הראשון גם בקדנציה שנייה. התשובה פשוטה. אם יצליח הנשיא האמריקני לייצב את הכלכלה ולהביא לעליות שערים בוול סטריט לצד אישור של חוק ביטוח בריאות ממלכתיי, הוא אכן יגור בבית הלבן שמונה שנים. במדיניות החוץ שלו יש שינוי מרענן בשבועות האחרונים.

תגובתו לאיראן הפכה להיות מעט יותר קשה. פתאום אנו שומעים על הצבת טילי פטריוט במדינות המפרץ רמז לאיראנים שמדיניות השלום עלולה להסתיים אם לא תתגמש מעט. (איראן עדיין לא מתרגשת). ואולם וושינגטון גם יצאה להתקפה גדולה במיוחד באפגניסטן שלא ראינו כמוה שנים רבות. יותר מעשרים וחמישה אלף חיילים פועלים נגד כוחות טאליבן ואל קאעידה במחוז מארווה. יש שם הצלחות ומדובר באיתות חשוב. גם במדיניות כלפי איראן וסין יש שינוי. סין שכל כך מתנגדת להחרפת הסנקציות נגד איראן מקבלת סטירות לחי  מאובמה. פגישה עם הדלאי למה מחד ועיסקת נשק ענקית עם טייואן מאידך מאותתים לבייג'ין שלא לעולם חוסן והזכיר לנו שגם לסין יש נקודות רגישות שאפשר לפגוע בהן. מנהיגי סין כדאי שיבינו שארצות הברית לא מתכוונת לוותר בקרוב על תפקיד המעצמה מספר אחת. גם בכלכלה האמריקנית יש שינוי חיובי. הבעיות צצות כרגע בעיקר באירופה והמשברים ביוון ובספרד רק מוכיחים כי ארצות הברית הצליחה להתייצב אף שיש עדיין סימני משבר פה ושם. בישראל כמו בישראל הסיפור שונה ואנו מוכיחים שהמשבר הכלכלי מאחורינו. לממשלת נתניהו דרושה כעת רק תכנית מדינית של ממש. עוזי ארד לדעתי אינו האיש שמסוגל להוביל תכנית כזו. לשם כך יש את אהוד ברק שבניגוד לכל התקשורת מוכיח כי הוא השר המוצלח דווקא בממשלת נתניהו. שלושה עשר המנדטים של מפלגת העבודה חשובים יותר מכוחה של ישראל ביתנו. מפלגת העבודה היא כרטיס הכניסה של נתניהו לקהילה הבין-לאומית. אהוד ברק בימים אלה מתפקד כשר חוץ ושר ביטחון כאחד. הוא עושה את זה היטב ומוכיח מעט מאוחר מדי שיש לו כישורים שטוב שמדינת ישראל מתברכת בהם כעת. ראש הממשלה נתניהו עובד עימו בשיתוף פעולה מדהים ומבין מה יש לו בידיים. הוא שומר על ברק ויודע למה. בלי יושב ראש מפלגת העבודה לא היה מסוגל לשרוד את האתגרים הניצבים לפנינו. העתיד נראה מבטיח בימים אלה אף שיש סכנות באיראן סכנות מדאיגות מאוד.