הנה כמה מילים שקטות על הרצאות ומרצים:

המדיה השקטה - רוביק רוזנטל

קרבות איתנים ניטשים בין העיתונות הכתובה, ענק מידע ההופך לדינוזאור, לבין האינטרנט, קומנדו שבא מן העתיד וכובש כל חלקת מדיה, הטלוויזיה הטוענת עדיין לכתר, וחלקת האלוהים הקטנה של הרדיו. לצד אלה מתקיימים נתחי מדיה שכמעט אין עוסקים בהם. אחד מהם הוא תחום שקט ממש. אין מדווחים עליו לאחר מעשה, בדרך כלל גם אין מודיעים מראש על קיומו, והוא אינו משתתף במשחקי השליטה. ובכל זאת יש בו כל מה שמאפיין מדיה: מועברים בו מידע, ידע, יש בו טאלנטים ומומחים, הוא מתקיים במפגש בין "מתווך" לבין "צרכן", ואפילו מתרוצץ בו כסף רב מיד ליד. מדובר בהרצאות.עצם המילה "הרצאה" מפעילה מן הסתם אצל כמה מן הקוראים את בלוטות ההקאה. היא מזכירה גם לי אירועים משמימים שבהם יושב קהל שבוי בסניף המפלגה או בקיבוץ ומאזין לפעיל מדרג ב' בהרצאה על מצב מעמד הפועלים בארצות המערב. אבל התיאור הזה מוגזם. במחצית הראשונה של המאה הקודמת היו ההרצאות תחום פעיל, מסקרן, שכלל חבורת כוכבים נודדת. בני הפוליטרוק, ברל כצנלסון הגדול, יעקב חזן האהוב, זאב ז'בוטינסקי המחשמל שנהג לבקר בארץ. המרצים היו ליבה של תרבות רטורית גבוהה, והכוכבים שבהם זכו למלא אולמות שרוב יוצרי המוזיקה של ימינו יכולים רק לחלום עליהם. התחרות היתה קלה, יש לציין, והרצון לשמוע ולקבל "הדרכה רעיונית" היה רב.אבל המדיה הזו לא פסה מן העולם. אני מעיד על כך כמי שמוזמן לא מעט כמרצה בתחומים בהם אני עוסק. קיימת פעילות עצומת ממדים בתחום העיון לקהל הרחב, ואני שב ונדהם מהאולמות המתמלאים בנושאים שאינם יכולים לייצר אפילו רבע כותרת. לפני כמה שנים השתתפתי ב"פאנל" (גירסה קולקטיבית של המדיה) על - שומו שמיים - עריכה לשונית. באולם התגודדו כמה מאות אנשים ואף ישבו במעברים ואנוכי שפשתי את עיני. ימי עיון פתוחים מזדמנים שמארגנים מוסדות שונים  ממלאים את עמודי המודעות במדורי התרבות בעיתונים, ושוב ושוב הם ממלאים אולמות. עיתונים חיים ומפגשי ריאיונות מתקיימים בשבתות בשורה של ערים, בכל יום, וגם בשישי אחר הצהריים, וגם בשבת בבוקר. ומי בא? נכון, כמעט אין שם בני חמישים ומטה. זו אינה "מדיה צעירה", אבל כל תינוק כלכלי יודע שתרבות מוכרים בכמויות לשתי קבוצות גיל: אלה שאין להם כבר ילדים על הראש, והילדים עצמם. לצד האירועים המאורגנים האלה מתרחשת במקומות רבים פעילות לא מוסדית. "חוגי הרצאות" המשלבים מפגש חברתי עם קצת השכלה, לפעמים עם שקופיות (!), ולפעמים אפילו עם המוצר המתועב הקרוי "מצגת". המרצה מחפש את דרכו בעיר או מושבה לא מוכרת בשרון או בשפלה, הכסף נאסף במקום ומועבר במעטפה. סוג תרבותי בורגני מאוד, מהוגן מאוד, שבסופו עטים המוזמנים על שולחן עמוס קישים, עגבניות שרי ועוגות בית.מה נותנת המדיה הזו, או אם תרצו, הסוגה התרבותית הזו שיש לה כל כך מעט מכוח המשיכה של המדיות האחרות? שהרי אין בה מוזיקה, ואין בה התמכרות לסרט הווידיאו המרצד, ואין בה ידוענים נוצצים? מן הצד היא עשויה להתקבל כשכלול של השיעמום הבורגני, ואפילו כמעין התחזות לאינטליגנציה. כשמדובר בקהל מבוגר מאוד אפשר ללגלג עליה בנוסח "מה כבר יש לאדם לעשות עם כל כך הרבה זמן פנוי". אלא שבענייני הפגת שיעמום לשמו הטלוויזיה עושה עבודה משוכללת ואפקטיבית הרבה יותר. מה שמעניקות ההרצאות הוא מפגש. אנשים חיים שיושבים על ידך, ושלא תיפגש בהם בדרך אחרת. אנשים חיים שקראת עליהם בעיתון ועכשיו הם על הבמה. רחש באולם. בדיחה מוצלחת ומוצלחת פחות המעוררת המהום צחוק אמיתי ולא מוקלט. את זה לא נותנת הטלוויזיה, ולא נותן הרדיו, ולא העיתון, ולא האינטרנט. ההרצאות הן מדיה נטולת טכנולוגיה, וזה סוד קסמה. פרט למיקרופון, שגם הוא לא תמיד עובד.

"פרומו", מעריב, 25.8.07