כן,זה עמד להיות אחד מאותם ימים שלעולם אינם נשכחים מעמנו, גם בעוד שנים רבות, אחד מאותם ימים ההופכים עבורנו לזיכרון נעים ונצחי...

בבוקר עדיין התהלכתי בתחושה כבדה, מתקשה להתרכז, מנסה להבין כיצד זה אחז בי אותו רגש חזק אליה,מדוע אינו מרפה ממני,למרות שהשכל הישר ניסה להתנער ממנו אך לחלוטין ללא הצלחה.

והנה לפתע, עלה וגמל בי אותו רעיון יוצא דופן ומבלי להרהר בכך יותר מדי החלטתי לבצעו במהירות.

באותו היום של חג פורים סיימתי את עיסוקיי כבר בצהריים ומיד התפניתי לביצוע התוכנית. לא היה לי זמן רב-

נכנסתי לחנות מתנות ועברתי במהירות על הבובות הרבות שהיו פזורות שם. לבסוף בחרתי בשני דובונים לבנים מחובקים ומחזיקים בלב אדום.

ביקשתי גם מהמוכרת הצעירה דוברת הרוסית שתתרגם לי בכתב כמה מילים לשפתה.

ידעתי שהיא קוראת עברית אבל העדפתי כי הדבר יהיה כתוב בשפתה שלה.

המוכרת הסכימה ועשתה כבקשתי ולאחר שהודיתי לה יצאתי משם אל חנות ברחוב סמוך, שם קניתי בריסטול גדול וגם מארקרים צבעוניים.

שאלתי את המוכר האם יש מקום שבו אוכל להניח את הבריסטול ולרשום עליו.

המוכר ניאות בחפץ לב להפנות אותי לשולחן בצדה האחורי של החנות, שם יכולתי להעתיק בשקט את המילים המתורגמות מחתיכת הנייר של המוכרת לבריסטול הענק.   

הדבר לקח זמן מה ורק בנסיון השני הצלחתי להעתיק את ההודעה שכעת התנוססה באותיות גדולות,צבעוניות ומקושטות בלבבות,פרפרים ופנים עגולות חייכניות שהוספתי מסביב,כשהיא נפרסת על גבי מספר דפים.

הודיתי למוכר החביב ויצאתי משם.

כעבור כשעה ישבתי כבר בגן החשמל,לא רחוק מחברת החשמל,שם עבדה כמנקה.

הגן התמלא באותו זמן בעשרות צעירים, רובם מחופשים,ממתינים להופעת רחוב שעמדה להתחיל שם.

גם אני המתנתי.

ניסיתי להרהר בכך, בעובדת היותי שם, עם הבובה,הבריסטול המקושט,ממתין לה שתצא. האם באמת יש בכך טעם?  האם לא יהיה זה מוזר מדי?

ושוב חשבתי על אותם רגשות שהציפו אותי בימים האחרונים, עליה ועל הקשר שהיה ביננו. שוב ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם הייתי מסכים בזמנו לעבור ולהיות שותפה לחיים. האם הקשר הזה היה מצליח? האם יש סיכוי שזה עוד יקרה? ואם כן האם זה באמת יהיה לטובה?

שתי נערות התיישבו בספסל לידי ושוחחו בינן ברוסית. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולבקש מאחת מהן כי תקרא את הכיתוב הגדול שהתנוסס בבריסטול שלי. רציתי לדעת שאכן העתקתי את האותיות כפי שצריך. שזה אכן מובן.

"בבקשה תחייכי", היא תרגמה בלי הרבה מאמץ.

הפכתי את הדף והבחורה הקריאה את השם הפרטי שכתבתי שם.

בדף השלישי היא תרגמה גם כן ללא בעיה- "אני אוהב אותך"... ושתיהן חייכו.

כעת ידעתי שהכל מוכן,הודיתי להן והתרוממתי משם.

10...

מהרחוב יכולתי לראות את שער הכניסה של חברת החשמל. ציפיתי שהיא תצא משם בעוד זמן קצר.

9...

הדקות חלפו ואנשים החלו לצאת. לבסוף ראיתי מרחוק גם אותה. אך היא לא הייתה לבד- חברה לעבודה ליוותה אותה. שקלתי בתוכי והבנתי שלא יהיה זה ראוי לעשות זאת כשהיא אינה לבדה.

עברתי בינתיים לרחוב מקביל ותוך כדי התלבטות בנוגע לכך הבחנתי כי הן עברו על פני הגן ונעלמו.

8...

7...

שיערתי כי היא חוזרת לביתה והתחלתי לצעוד במהירות גם כן לאותו כיוון.

הלכתי ברחובות ההומים,מחזיק את הבריסטול הגדול. חלקם של העוברים ושבים היו מחופשים, מאופרים,לובשים בגדים משונים. 

6...

שתי צעירות בתחפושת מלאך עברו מולי.

הגעתי אל רחוב נחלת בנימין ונעמדתי שם. ידעתי שלרוב היא עוברת משם, אך לא הייתי בטוח שאכן תעבור מכאן גם הפעם.

5...

והנה בעוד אני עומד שם,הבחנתי כי אדם נכה היושב על כיסא גלגלים קורא אליי לגשת אליו. ניגשתי.

4...

"אתה מוכן לעזור לי קצת?" הוא שואל. "אני צריך להגיע כאן מעבר לפינה, למקדש..." 

מה? שאלתי אותו. באמת לא הבנתי...

"נו,שנייה תעזור לי, רק כאן עד הרמזור,אני צריך שמאלה  למקדש..."

וכך במקום להמתין לה ולנסות לבצע את רעיוני הנואש מצאתי עצמי מתחיל לדחוף אותו, לא ממש ביתר חשק. כשהגענו אל הצטלבות הרחובות הקרובה הוא דחק בי להמשיך עמו, למרות שניסיתי להסביר לו כי אני ממתין למישהי. "נו,לכאן,לכאן למגדל,אתה לא רואה, עוד קצת...מה,אתה אף פעם לא היית פה במגדל...?" הוא הצביע בידיו לעבר מגדל שלום וכעת הבנתי כי הוא בעצם אמר  מגדל ולא מקדש...

3...

המשכנו ללכת כמעט באמצע הכביש, רכבים,משאיות ואוטובוסים חולפים על פנינו. ניסיתי לדמיין מה אומר לה אם תופיע כאן מולנו בדיוק כעת...

לבסוף הבאתי אותו עד לפתח החנות אליה ביקש להגיע. שיערתי שבכל מקרה היא כבר עברה את המקום בו חיכיתי.

"שא ברכה" אמרתי לו והוא התגלגל אל תוך החנות מבלי להודות או להפרד לשלום.

ובדיוק כשהסתובבתי לי אני מבחין בה, חוצה את מעבר החציה לכיוון המגדל. היא הגיעה לשם מרחוב הרצל, הרחוב המקביל, כך שאם לא הייתי עוזר לאותו נכה תמהוני הייתי מן הסתם  מפספס אותה.

היא עדיין לא הבחינה בי.

2...

זו היתה ההזדמנות שלי. התחלתי ללכת במהירות לכיוונה, מחזיק בידי את הבריסטול ואת בובת הדובונים. היא נעמדה במעבר החציה לכיווני מחכה לאור הירוק. הגעתי ונעמדתי בצד השני של מעבר החציה, בדיוק מולה...

1...

הרמתי את השלט.

היינו שם שנינו לבדנו, כל אחד מצדו השני של הכביש, בדיוק למרגלותיו של המגדל...

בשלב מסוים היא ראתה אותי, עומד מולה ומחזיק את הבריסטול הגדול, עם הכיתוב המופיע עליו, ובנוסף את בובת הדובונים המחובקים הקטנה,מציצים אליה מעבר לבריסטול...

היא הסבה מעט את ראשה בהבעת פנים האומרת - "אוי לא...". לא נראה היה כי היא עומדת לחייך או לשמוח ובכל זאת המשכתי לעמוד שם עם הכיתוב בידיי.

האור האדום התחלף לירוק והיא החלה לחצות את הכביש לכיווני.

הפכתי את הדף לזה שאחריו וכשכבר היה נראה כי היא פשוט תחלוף על פניי ותמשיך בדרכה, היא לפתע נשברה ופרצה בצחוק מתמשך...

כל כך שמחתי לראות אותה שוב מחייכת, שוב צוחקת, לאחר השבוע הזה שבו הייתה כל כך קשה וקרה אליי.  שמחתי לראותה שמחה כך, לאחר הייאוש הרב שבו ראיתי אותה שרויה, התסכול, הגעגועים.

לאחר שנרגעה מעט מצחוקה היא הפטירה לעברי- אתה עובד עליי,נכון? אבל פניה התרככו כבר. שאלתי אותה אם אוכל ללוותה אך היא השיבה כי יש לה עניין אישי מסויים. אך ניכר היה כי אינה רוצה שאלך וכי היא מתלבטת.

בסופו של דבר נפרדנו וכל אחד פנה לו לדרכו. לא רציתי להפריע לה, די היה לי לראות אותה צוחקת כך.

בדרך חזרה חלף על פניי איש חרדי, זקנו ופניו צבועים באדום, משקפי צלילה על עיניו והוא מביט בי במבט משועשע...