ביומיים האחרונים לא כתבתי דבר, כי הדבר היחידי שבער לי בקצות האצבעות הוא האירוע הנורא שהתרחש באי קופיפי, אך מאחר וגורלה של טל לא אושר באופן רשמי, החלטתי שלא לכתוב דבר.

חזרתי היום מוקדם הביתה מהעבודה בשביל להתחיל ללמוד לעוד מבחן מייאש. בדרך הודיעו לי שגופתה של טל זוהתה והלוויה נקבעה למחר בצהריים. כששבתי הביתה פתחתי את יומן השיחות שלי במסנג’ר וקראתי לעומק את כל השיחות שהיו לי איתה בשנה האחרונה. בפעם האחרונה שראיתי אותה מופיעה לי בחלון המשתמשים ראיתי תמונה שלה קורנת מאושר ואת הכיתוב “סוף סוף תאילנד”.

הכרתי את טל פלדמן דרך חברים משותפים שעבדו איתה ב”קפה פולה”, עם הזמן התחלנו לצאת כולנו ביחד, ואפילו ביקרנו אצלה בבית. את טל צירפתי לפני כשנה למסנג’ר שלי ולמרבה הפלא, את רוב השיחות שלי איתה ביצעתי דרך המסנג’ר, מצאתי היום כל מיני אירועים שהתכתבנו עליה: ניזכרתי כשהיא ניסתה להכיר לי את אחת מהחברות שלה, קראתי את השיחה שבו שיתפתי אותה בפרידה שעברתי בשנה האחרונה, שוחחנו גם עליה, על הרצון שלה להתחיל ללמוד, על השאיפות שלה, וצחקתי מהמון בדיחות שחורות מוצלחות שחידדנו ביחד.

אני מודה שלא הייתי מחבריה הקרובים, אבל באירועים בהם בילינו יחדיו, ובשיחות הרבות שערכנו במסנג’ר, נטמע בי הזכרון העמוק של ילדה יפיפיה, מלאת חיים, שופעת הומור, קסם אישי ואושר. בדרך כלל נוהגים לומר משפטים שכאלה על כל אחד שנפטר, אני לא אחד מהם. את הדברים שאני כותב כאן הייתי מוכן לומר עוד לפני הטיסה הארורה ההיא.

יש הרבה אנשים שבוכים ללא הפסקה עכשיו, חלקם הם חבריי הטובים ביותר, אני לא נוהג להעיד על דבר שאינני מצוי בפרטי פרטיו, אך גם אני, מההיכרות הקצרה אך המעמיקה שלי עם טל אני יכול לומר בוודאות מלאה: גודל החלל שהיא הותירה עם לכתה גדול מנשוא, חיוכה, אופיה, ונוכחותה ישארו בליבם של כל מי שהכיר אותה, וכולי תקווה שהזכרון שלה יעזור לאוהביה ומכריה לחיות עם האובדן האדיר הזה.