בפוסט הקודם תיארתי את היחסים שבין הטייס לאשתו לא כמערכת זוגית אלא יותר כמו משולש רומנטי בו מעורבים בני הזוג והמטוס (חיל האויר). 

למרות הפער העצום שבין חיי נשות הטייסים כמוצג בסדרה "נשות הטייסים" לבין המציאות היומיומית שלנו, באחר מפרקי הסדרה נתקלתי במשפט שתפס את תשומת לבי - "טייס שאשתו לא מרוצה מתפקד הרבה פחות טוב וזה ידוע." המשפט העלה סוגיה שחיל האוויר נוטה להתעלם ממנה ומהמשמעויות הנובעות ממנה באופן שיטתי כבר שנים.

למעשה יש שתי אופציות - או שתובנה זו ידועה לתסריטאי הסדרה בלבד או שלקברניטי החיל לא ממש חשוב למקסם את התפקוד של טייסיו. כיצד ניתן להסביר את העובדה המצערת שבכל שנותינו כבנות הזוג של טייסים, חברותי ואני, מעולם לא זכינו לקבל הזמנה לדיאלוג פורמלי עם גורם רשמי מטעם החיל. אני יכולה להעיד שמעולם לא הוזמנתי למפגש, שיחה, שולחן עגול או אפילו קפה עם נציג החיל שהביע עניין בי, בדעותיי או במחשבותיי. כך מתנהל לו המשולש הרומנטי הביזארי כששניים מחלקיו אינם בתקשורת ישירה אלא רק באמצעות הציר המשותף, הלא הוא הטייס.

אני, כאשת הטייס, נדרשת להוריד את הראש, לקבל את הכרעות החיל לגבי שיבוצו של בעלי, לארוז את משפחתי ולהעתיק את מקום מגורי. כמובן שבכל הקשור במשימות הלאומיות שאליהן הוא נשלח הכל מתבצע בהתאם להחלטות הגורמים מלמעלה. נשאלת השאלה - אם אני נאלצת לקבל את כל הדברים הללו בהכנעה, האם זאת דרישה מוגזמת מצידי שמישהו מהחיל יכיר בקיומי?
אלה מצידם מעולם לא פנו אלי מלבד בטקסי הרמות כוסית בפסח ובראש השנה בהם המפקדים אף פעם לא שוכחים להודות לנו, הנשים, על תמיכתנו בבעל ולבקש שנמשיך בדרך זו. התמיכה הזו, שכל כך חיונית להמשך העשייה הפרודוקטיבית של טייסי ארצנו, כל כך מובנת מאליה עד שהיא מכעיסה ממש. לפני כשנתיים כנראה שגם בחיל חשו בכל זאת שיש מתחים שרוחשים מתחת לקרקע הזוגית וכך קיבלנו, חברותי ואני, בדואר ברושור המזמין אותנו להשתתף, חינם אין כסף, בסדנא לשיפור הזוגיות של מכון אדלר. הניסיון של המערכת להסיר מעליה אחריות ולהעביר את הבעיה לטיפול של גורם שלישי, חיצוני - אפילו לא ראוי להתייחסות.

אני מניחה שלא ניתן להטיל את האשמה באופן בלעדי על המערכת הצבאית - גם לנו, נשות הטייסים, יש תרומה לא קטנה לעניין. בסדרת הטלוויזיה ישנו גוף בשם "וועד נשות הטייסים", אמנם לא מדובר בוועד לוחמני כדוגמת זה של טכנאי רשות השידור אלא יותר בגוף שמארגן ערבי נומרולוגיה לנשות הטייסים. עדיין, מדובר ביוזמה שמעידה על ניסיון לייצר נוכחות, השפעה ולהשמיע קול. מה אומר? גם כאן מתגלה פער לא קטן בין המציאות לחיים על המסך.

לצערי הרב, מלבד ניסיון ראשוני של חברתי המתגוררת בבסיס בדרום הארץ להרים יוזמה ברוכה בשם "שיכוניסטית" ולייצר מערכת תמיכה לנשות הטייסים במעורבות מינימאלית של החיל, מעולם לא נתקלתי בניסיונות התאגדות של נשות טייסים. ולמרות שרובנו נשים משכילות, חזקות, דעתניות, אסרטיביות ואינטליגנטיות למדי עדיין לא קמה האחת שתפר את הסטטוס-קוו, שתפרוץ את מחסום השתיקה ותנסה לשנות את המצב.

אנחנו, נשות הטייסים, כל כך שקטות וכנועות למול המערכת שאין זה פלא שאיננו קיימות בכלל במכלול השיקולים הקובעים את מציאות חיינו. לדממה הזו יש סיבות רבות - הפחד להיתפס כמעוררת בעיות, כבלתי לויאלית למערכת והסיבה המרכזית, חוסר הרצון להיות האחריות לבלימת קידומו של הטייס. שכן ידוע שהחיל אינו מקבל בשמחה קולות "אחרים" שאינם מיישרים קו עם הגישה המקובלת. והנה גם אני גיבורה גדולה - ממשיכה לשמור על האנונימיות שלי ולא לפרסם את הטור תחת שמי שמא יפגע שמו הטוב של בעלי. סיטואציה זו גוררת שיעתוק הדפוסים האנכרוניסטיים שעל פיהם מתנהל החיל בכל הקשור למערכת הזוגית.

השקט של נשות הטייסים, בשילוב עם התעלמות המערכת, יוצר מצב בלתי נסבל שמחלחל ומוצא את דרכו לזוגיות. מצב זה יוצר לחצים ומתחים שלא היו מתעוררים אלמלא בני הזוג שלנו היו בוחרים בקריירה ספציפית זו. מתחים אלה ודאי שגם אינם מוסיפים לתפקודם המקצועי של טייסינו.

אז אני משתמשת בבמה זו כדי לזרוק את הכדור למקבלי ההחלטות בחיל האוויר - האם לא הגיעה העת לעשות כמה צעדים קטנים ומתבקשים כדי לקדם הדברות ודיאלוג בין הצדדים במשולש האהבים הזה? שלא תבינו לא נכון, אינני מדברת על שינויים דרמטיים, צונאמי או רעידת אדמה אלא רק על קצת יחס. על האפשרות לקבל במה להשמיע את דעתנו ולקבל חיזוק לכך שהמערכת שקובעת את דפוסי חיינו גם מכירה, ולו במקצת, בקיומנו. תנו לנו את ההזמנות לשמוע וגם להשמיע ואני מבטיחה שלא רק שאנו נצא מחוזקות אלא שגם הטייסים שלנו ושלכם יחושו מועצמים - לטובת המערכת כולה ולתפארת מדינת ישראל.