זה הלך להיות פורים רטוב מכל זווית שהסתכלה עליו. בחוץ השתוללה סופה, והמטירה מים, מים ועוד מים, מלווים ברוחות עזות."גשם בפורים! שנים לא היה דבר כזה!", השתאו, נדהמו, פירטו ופירשו כל חזאי מהדורות החדשות. ובתוך הבית המשיכו המים לנזול בסילונים אדירים מאפה האדום, פרצו החוצה בעוויתות של שיעול אימתני, נלגמו לגרונה הדואב עשרות פעמים ביום מתוך טרמוס התה הרותח. טפטפו ממצחה אל צווארה ממפית הבד הספוגה מים קרים, ניסיון נואש להוריד 39 מעלות, לאחר שכל הכדורים הכזיבו.
ובתוך כל זה נזכרה אסתר שלא קנתה פרג. המחשבה הלמה בה כפטיש. היא לא יכלה לדמיין את פורים בלי רולדת הפרג שנהגה לאפות, על פי מתכון משפחתי כמוס שעבר מדור לדור,והיווה את הבסיס המוצק והחמים למשלוחי מנות. כעת שכבה חסרת ישע בפנים סמוקים מחום, והאופציה לצאת החוצה במטר הסוחף במצבה, כדי להגיע לאותה חנות קטנה, עם אותו מוכר ישיש שטחן עבורה את הפרג במקום, טרי וריחני, אופציה זו הלכה ונמוגה .
הטלפון צלצל צורמנית. היא זינקה לענות, מפילה בדרכה ממחטות נייר, קופסאות כדורי "אקמול", סירופ שיעול.
- הלו.... - הי אסתריקה! מקווה שאת זוכרת אותי. מזמן לא דיברנו, בערך שעה... - מוטי! ברור שאני זוכרת! לא כל יום יש לי חיבור כל כך טוב בפגישות היכרות עם גבר חדש... - תשמעי, אני יודע שאנחנו מכירים רק יומיים, וזה בטח ייראה לך חוצפה, אבל מה-זה מצאת חן בעיניי, אז היית רוצה לבוא אתי למסיבת פורים הערב?
- (שתיקה. שיעול עז. מחיטת אף אדירה. יריקת ליחה לתוך ממחטה. מה להגיד לו לעזאזל? לא ייראה טוב אם ישמע שחליתי פתאום. אולי יחשוב שזה תירוץ לא להמשיך את הקשר אתו? הסרת יד מהפומית).
- סליחה, מוטי, פשוט רצתי לכבות את התנור, כדי שרולדת הפרג שלי לא תישרף. תודה על הסבלנות! - רולדת פרג? את גם יפה וגם אופה? וואו! אז לא איכפת לך שלפני שנלך למסיבה אכנס אליך לרגע רק לטעום...אני מת על פרג! מוכן לאכול אותו בכל צורה, ולא רק בפורים!
(גמגום של הסכמה. התנצלות שצריכה לסיים את השיחה כדי לארוז משלוחי מנות. הנחת השפופרת. אנחה ארוכה ,צרודה ומלאת ליחה....)
היא זחלה אל שולחן האיפור . פנים חיוורות כסיד, לחיים אדומות מחום, שפתיים מבוקעות, אף בצבע תואם ללחיים. אולי פשוט תמרח צבע כחול על הפנים ותגיד שהתחפשה ל"אוואטר"? זה יפתור לה את כל הבעיות....לא, לא את כל הבעיות. אין לה פרג בבית! זה עתה הונתה, רימתה, הוליכה שולל, בקיצור שיקרה בפראות, כאילו יש לה רולדת פרג בבית, שזה עתה נאפתה בתנור. היא חייבת לגרום לזה לקרות! מוטי יותר מדי חשוב לה מכדי שתציג את עצמה כנוכלת כבר אחרי יומיים. החוצה, לסופה!
בקושי דחסה את עצמה ל"סיריון" הפעוטה שלה, כשהיא לבושה בערך 6 שכבות, כובע צמר וצעיף שכיסה כמעט את כל פניה. אין לה מושג איך נהגה באותו דמדום חושים של "אקמול", עם ריסים שצונחים מדי רגע, רצון פשוט לשים את הראש על הכר ולישון...לא! מטרייה –פתח! מהמכונית-צא! אחת, שתיים , שלוש –רוץ!
ריחו הטרי והחמים של פרג שנטחן זה עתה הציף את המכונית. הרגשתה הוטבה. מה זה הוטבה, היא הייתה פשוט באופוריה. "רולדת פרג תהיה עוד הערב/ וזה בטוח כמו גרב!", המהמה לעצמה בעליצות, מפלסת דרך בפקק הארוך לדירתה. חנייה....איפה מוצאים חנייה? יש! גם זה מסודר! נשאר רק לקפוץ מהמכונית, לעלות לדירה, לאפות...אין בעיה, היא תצליח לעשות זאת! ביד אחת המטרייה, ביד שנייה שקית הפרג הטחון, מעליה המבול של נוח, לרגליה –שלוליות ברמה של צונאמי –באוזניה "בומים" נוראיים של רעמים, אך בלב שיר הפלמ"ח הידוע – "מסביב ייהום הסער, אך ראשנו לא יישח!". אחרי הכול, אסתר היא צאצאית גאה להורים מדור הפלמ"ח האמיץ, וברור שאין דבר שהיא לא יכולה לעשות!
מה זה???? אסתר בהתה באי אמון בפרג הטחון הרטוב ונוזל מי גשם....איך זה יכול להיות???? הלא זה היה בתוך ניילון! ניילון, שאמור להגן מפני גשם! איך לכל הרוחות זה התרטב? איך, מתי, ולמה???למה תמיד כשמשהו טוב קורה לה, משהו רע חייב תיכף לאזן אותו? למה בכלל היא חולה בפורים? מדוע לא אמרה את האמת למוטי, שהיא לא במצב של אפייה, ובכלל לא במצב לראות אף אחד? למה היא מוגת לב כזאת? איך ייתכן שהיא בת להורים שהשתתפו בקור רוח מסמר שיער בשיירות המשוריינים לירושלים הנצורה? הורים כאלה אמיצים, ובת שמתנהגת כמו שפן!
השעה הבאה עברה עליה בהרהורים נוקבים. תוך כדי כך החום עלה ועלה. כשנשמע הצלצול בדלת, לא היה לה כוח להזיז את עצמה מהמיטה. הצלצולים נמשכו ונמשכו. היא גררה את עצמה לדלת ופתחה אותה בהתרסה, עם אפה הנוזל ושפתיה המבוקעות, עם הטרנינג הבלתי סקסי בעליל, עם הדמעות האמיתיות בעיניים.
"סליחה , מוטי, אבל אני פשוט שפן, זה מה שאני! התביישתי לגלות לך שאני חולה. שיקרתי שאפיתי רולדת פרג, פחדתי שתזמין מישהי אחרת למסיבת פורים.....", פלטה בשטף צרוד בלתי נשלט אל מול מוטי ההמום. היא משכה אותו למטבח והראתה לו את הפרג הרטוב...היא סיפרה כמה רצתה לאפות לו, איך יצאה בסופה המשתוללת בחוץ, ומה היה סופם המדכא של מאמציה...
"את פשוט מטורפת!", הגיב מוטי. את מבינה שאסור לנהוג בהשפעת כדורים? את תופסת שיכולת לעשות תאונה? חשבת על זה שבגלל היציאה האידיוטית הזאת יכולת לפתח דלקת ריאות?". אסתר לא ענתה. הכול הסתובב והשחיר סביבה והיא קרסה לרצפה. משפקחה את עיניה עלה באפה ריח של מרק עוף. "חיפשתי לך כמה עלי דשא, גברתי השפנה, אבל בסוף החלטתי שמרק עוף יועיל לך יותר", חייך מוטי, תוך שהוא מאכיל אותה בכף כתינוקת.
"והמסיבה שלך?", היא לחשה בקול צרוד. "את לא השפנה השקרנית היחידה כאן", צחקק מוטי בעליצות. "המצאתי את כל עניין המסיבה כדי שתסכימי לראות אותי". אסתר עצמה את עיניה, מרחפת. היא לא ידעה אם היא חולמת, אך היא ראתה מולה צומת עם שני שלטים מטושטשים. על אחד מהם היה כתוב:"דרך ההרגל" –והוא הוביל לדרך סלולה , רגילה לחלוטין, אספלט אפור נטול הפתעות, שהסתיימה אחרי מטרים ספורים ב"אין מוצא". על השני היה כתוב: "לא בכל מחיר....", והוא הוביל לדרך עפר שרגביה זהרו בכל צבעי הקשת, וסופה לא נראה לעין....
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c ) |