בהיתי במסך, מתבונן בדף הלבן שבמעבד התמלילים, ובקו השחור המהבהב המציין את מיקום ההקלדה וחושש שלא אוכל להעביר למילים את מה שאני מרגיש ברגע זה. בכל פעם שאני נזכר הדמעות עולות .....

קוראים לי דניאל בן בסת אני בן ארבעים, בגיל 20 הגעתי מנהריה לתל אביב. חייתי חיים של צעיר בעיר הגדולה, מסיבות, ים,  כל מה שאתם רוצים, בתקופה המטורפת הזו הכרתי את יוליה אוסטרובסקי עולה חדשה מברית המועצות. חיזרתי אחריה כמו מטורף, קניתי לה במתנה תליון מוזהב עם השם ושם המשפחה שלי, למדתי רוסית כדי שנוכל לתקשר ואחרי חודשיים הפכנו להיות חברים. יוליה רצתה להתחתן,  אני לא רציתי חשבתי שזה מוקדם  מדי עבורי.

אחר שנה של חברות יוליה נכנסה להריון, נבהלתי, רציתי שתעשה הפלה אבל היא לא הסכימה. אמרתי לה שאין לי מקצוע ואין לי עבודה, יוליה אמרה שאם יש אהבה היא תנצח, אז עזבתי את הבית לשבועיים. כשחזרתי יוליה אמרה לי שאם אני לא הופך להיות בן אדם היא תעזוב אותי. חשבתי שהיא סתם אומרת ולא תעשה את זה לעולם.

טעיתי.

ביום חמישי כשחזרתי אחרי שבוע של היעדרות יוליה נעלמה, הודעתי למשטרה, והם חזרו אלי שבחורה בשם יוליה אוסטרובסקי עזבה את הארץ כך רשום במשטרת הגבולות בנמל התעופה בן גוריון.

מאותו היום נאטמתי רגשית, לא יצרתי קשר ארוך טווח עם אישה, וגם חברים לא היו לי.  אפשר לומר שבאותו היום שיוליה עזבה היא לקחה עימה חתיכה גדולה מהלב שלי, חייתי, אך כמו רובוט, פעמים רבות שאלתי את עצמי מה הטעם בחיים ולא מצאתי  תשובה. ידעתי שאת יוליה לא אראה עוד לעולם.

הכאב שיגע אותי, ניסיתי למצוא מילוי בכל מיני  דרכים, פתחתי חברת הי-טק והתעשרתי, למדתי ועשיתי תואר ראשון שני ושלישי במשפטים, נבחרתי כחבר מועצה בעריית תל-אביב, אנשים רכשו לי כבוד ולמרות ההישגים לא הרגשתי דבר.

יוסף מגזברות העירייה הוא אדם חכם שאני אוהב להתווכח איתו, הוא טוען שבלי להרגיש ולהתחבר לאנשים אחרים אין טעם לחיים.  הוא אמר לי שאני צריך סביבה חדשה, זה הדבר היחידי שאתה באמת יכול לבחור בה, הבחירה בסביבה היא הבחירה החשובה ביותר של האדם כי היא יכולה לשנות את חייו.

הוא אמר לי שאם אדם גודל בסביבה של גנבים יש סיכוי שיהפוך לגנב ואם גנב ימצא בסביבה שהגנבה היא ערך פסול יש סיכוי שהוא ישתנה לטובה.

הוא אמר שהוא מכיר סביבה שהמטרה של האנשים שבה היא בדיוק מה שאתה מחפש להתחבר ולהרגיש את האהבה בניהם.

אמרתי בליבי שהוא מדבר שטויות, תוכיח לי אמרתי לו בחיוך כשאני מחכה לשלל טיעונים פסיכולוגיים שאותם אני יודע להדוף בקלות, כדי לא להרגיש בכאב שלי, הויכוחים נותנים לי פסק זמן ממנו. . ..."תראה אני לא יודע אם אני יכול להוכיח לך את זה אבל בשבוע הבא יש כנס של חוכמת הקבלה בגני התערוכה. בפעם הראשונה קוראים שם לאלפי אנשים את ספר הזוהר, הקריאה בספר יחד עם אלפי אנשים הרוצים להרגיש ולהתחבר באהבה בניהם עושה משהו לסקפטיים כמוך, בספר  יש כוח המחבר בין בני אדם, וגורם להם לאט לאט להרגיש אהבה בניהם".

"נראה לי שאתה זקוק לזה אמר" לי בחיוך.

יש רגעים כאלה בחיים שאתה לוקח החלטה ספונטנית שאין בה הגיון, מין דחף כזה שגרם לי לקחת שלושה ימי חופש מהעבודה, להתקשר ולהירשם לכנס.

אמרתי לעצמי, בטוח שלא ארגיש כלום, אבל רק הסיפוק מהבעת פניו של יוסף כאשר אני אומר לו " שוב פעם טעית", גרם לי להישאר.

טעיתי.

כבר בשיעור הראשון, כשקראתי בזוהר יחד עם ששת אלפים איש, חשתי בתזוזה פנימית, זה היה מוזר, פתאום רגעים שלמים בשיעור לא חשתי את תחושת חוסר המשמעות לחיי, הציניות המלווה אותי נאלמה דום, וברגעי הקישור בין חלק אחד של השיעור לשני הייתי מוכן להחזיק ידיים עם אנשים שלא הכרתי מימי ולשיר איתם ביחד "הנה מה טוב ומה נעים..."

"שאלה אחרונה לפני סיום" אמר המנחה. המיקרופון  הועבר מיד ליד והגיע אל בחורה צעירה, המיקרופון רעד בידה הימנית היא אחזה בו בחוזקה  והחלה לדבר במהירות בשפה רוסית שתורגמה לעברית.

"אני בת עשרים, אני גרה 180 קילומטר ממוסקבה, עד לפני שבועיים לא ידעתי מה זה  בכלל חוכמת הקבלה. ביום שני בערב קמתי  לאינטרנט כדי לראות עם הגיע מייל חשוב מהעבודה. בדואר הנכנס חברה ממוסקבה שלחה לי קישור לאתר קבלה לעם בשפה הרוסית. נכנסתי ולא יכולתי להפסיק לקרוא, בשמונה בבוקר החלטתי שאני מגיעה לכנס". כאן היא עצרה והתחילה לבכות, "אפילו דרכון לא היה לי, תוך שבוע קבלתי דרכון וויזה ועכשיו אני כאן".

המצלמה התקרבה אליה  והתמקדה בפלג גופה העליון, בצווארה ובפניה.  הבחורה הנרגשת המשיכה לבכות ולדבר, "מאז שאימא נפטרה לפני חמש שנים הפסקתי להרגיש שמחה היא אמרה, מהרגע שהתחלת לקרוא בזוהר אני לא יכולה להפסיק לבכות מהתרגשות, ככה זה כבר שלושה ימים", באותו הרגע הרגשתי לחץ בחזה,  האורות באולם גרמו לתליון שעל צווארה לנצנץ בפראות, הכתוב לא היה ברור והמצלמה המשיכה להתקרב, קמתי, התקשיתי לנשום, לא יכולתי להסיר את עיני מהבחורה, גוש שהיה תקוע לי בחזה שנים החל לעלות אל גרוני, דמעות החלו לרדת מעיני ללא שליטה, המצלמה שידרה  קלוזאפ של פניה וצווארה  אל המסכים הענקיים שבאולם והתמקדה  בתליון המוזהב שעל צווארה, האותיות המטושטשות התבהרו אט אט.

 על התליון   היה כתוב בעברית  דניאל בן בסת.