הן ישבו סביבו. עברתי שם במקרה, קלטתי אותן בזווית העין כאילו הן היו אלה שחלפו לידי. ישבו סביבו, עישבו אותו בעשבים. שכב, כמעט מחייך. חשבתי שנעים ש 3 נשים סובבות ומעשבות אותו. קרבתי לראות. זאת בחצאית החומה אמרה "הוא מת" בלי משים צעדתי צעד לאחור. מההלם נעתקה תזוזתי ונתקעתי כך מולן. בעלת שיער השיבה אמרה"האמבולנס בדרך" והן מכסות את גופו בעשבים. ידעו מה הן עושות. ממלמלות חרש מנגינה, נוהמות קלילות אל הרקיע, כמו תפילה, כמו שירה עתיקה, וידיהן ממוללות את העשבים ומרפדות את האיש השוכב.

אישה כבדת גוף, עוטה סוודר כחול, סימנה מעל גופו עיגולים, שהלכו וגדלו כמו רחיצה באמבט נסתר, כמו לישה של בצק לא נראה, לשה באוויר, אצבעותיה עלו וירדו, כאילו והיא מסמנת. אולי מלאכים עולים ויורדים, אולי היא מפרידה קורים נסתרים מנשמת האיש המת. לא יכולתי לזוז. האוויר נמלא ריח מתוק של תה, או של טבק ממקטרת, אז ראיתי שהוא מתחת לכל העשבים עירום. רחבת השיכון ריקה מאדם. תמיד שעברתי שם נשמעו נביחות של כלב. עכשיו היה שקט. רק הן 3 מכשפות מנווטות את רוח של המת. אולי מנסות להחזיר את נשמתו חזרה. רגלי לא יכלו לשאת אותי ואני התיישבתי מאחוריהן לא רחוק מידי לא קרוב. "הוא היה שלנו" הסבירה האישה בחצאית החומה ולא ידעתי אם מכוונת היא את דבריה אלי או מסדרת את שייכותו בין שלושתן. "כן" ענו לה האחרות "שלנו"

פניו המאורכות עוטרו בתלתלים גדולים לבנים. המוות לא נתן בו שום סימן של העדר חיים. מרחוק נשמעו צפירות האמבולנס שהתקרב. אורות מהבהבים קרבו לחצר הגדולה של אותו שיכון בו עברתי רק שאוכל לקצר את הדרך הביתה.

כבר לא זוכרת איך נאסף אל תוך המכונית שלקחה אותו אל מקרר בית החולים או בית הלוויות הן קמו איתו ואחזו בו עד שנעלם.

חבוקות נעלמו בפתח אחד הדירות

ישבתי שם עוד שעה ארוכה

לא זוכרת איך הגעתי הביתה