לכאורה נדמה שאם נעשה משהו שאנחנו מכירים ויודעים היטב איך לעשות וכבר עשינו אותו כך וכך פעמים לא נהיה בלחץ. אצלי זה לא תמיד עובד. כאשר נהגתי לסרוג סוודרים השרוול השני תמיד הלחיץ אותי יותר מהראשון. ובאשר לעבודה שלי - אני מלמדת קורס מסוים כבר 16 שנה (אם אני לא טועה בחשבון) ונראה לי שבמשך השנים זה הופך להיות יותר מלחיץ. לעומת זאת, לימדתי השנה קורס בפעם השלישית בלבד והרגשתי יחסית רגועה ולפעמים יש קורסים שאני מלמדת בפעם הראשונה ואני די רגועה. נדמה כאילו החידוש מספק מספיק ריגוש חיובי שמכסה על החרדה. אבל גם זה לא תמיד עובד בשבילי. אני מלמדת בסמסטר הזה קורס חדש לגמרי ואין בי שום ריגוש חיובי אלא רק חרדה. אז מה ההבדל? שתי אפשרויות עלו לי בעקבות הקריאה בספר של גרטכן רובין.
האחד בעקבות המשפט הבא (שהיא עצמה מצטטת ממישהו אחר): "להכיר את עצמך משמעו לדעת את ההבדל בין מגבלות מקריות עליהם תפקידנו להתגבר לבין מגבלות הכרחיות של טבענו אותן איננו יכולים לעבור." ניסיתי לחשוב אפוא אם חלק מהקורסים האלו מספקים לי אתגר – אפשרות להתגבר על מגבלות מקריות ואילו אחרים דוחפים אותי בדיוק לתוך המגבלות ההכרחיות אותן אין לי סיכוי לעבור. ואולי לא מדובר בדיוק על מגבלה שאין לי סיכוי לעבור, אלא על כניסה לתחום שאני לא רוצה להיות בו. האם קורסים חדשים שמרגשים אותי הם כאלו שמותחים לי את הגבולות בכיוונים שאני אמורה מטבעי להתקדם לעברם ואילו קורסים שגורמים לי רק למתח וחרדה הם כאלו שהכיוון שלהם סותר את הטבע שלי? כמה עמודים קודם לכן נתקלתי בסיפור על אבא שלה שאחרי המון שנים של משחק טניס עבר לשחק גולף. כשהיא שאלה אותו על כך הוא ענה שבטניס הוא הרגיש שהוא הופך לגרוע יותר ואילו בגולף הוא מרגיש שהוא מתקדם. מאוד ייתכן שסוג מסוים של קורסים נותנים לי להרגיש שאני נהיית גרועה יותר ואילו קורסים מסוג אחר נותנים לי הרגשה של השתפרות. האם התרגשות חיובית מצביעה על צמיחה ואילו חרדה ומתח מצביעים על ניוון ונבילה? |