את יום כיפור שלפני 7 שנים עשיתי ביוהנסבורג. למקרה שהאינקוויזיציה מבואסת מזה שהמשפחה שלי לא סבלה מספיק , הריני לציין ששילמתי על הכול, בשביל כולם, רטרואקטיבית, בדיעבד.

ארגון הגרגנטואה ששלח אותי לשם לשבוע ציפה ממני להעביר מצגת לחבורת לבנים (שהיו דווקא די ורדרדים) על מוצר מיותר שלא יזרז את גסיסת האפרטהייד או יחסוך לי את הצורך לבצע נעילת חירום לדלת בחדר שלי עם הכיסא העקום היחידי בחדר.

48 שעות אחרי הנחיתה נגמרו לי כל הדברים שאני יכולה לעשות לבד. על פי הנחיות הפצמ"ר של החברה (פוץ ציורי מטומטם ורגיש) אסור לי להסתובב בחוץ ללא ליווי ורצוי מהסוג השעיר. השעיר היחיד שמסתובב מסביבי עד שעולה לי סחרחורת קלה הוא עובד החברה המארחת. אה ביג נו נו. אני תקועה בגטו מה שהופך את זה בספר שלי לביג יס יס.

אוליבר חמוד. באמת. יש לו מבטא שהוא מין הכלאה מתוקה בין יללה של דינגו עזוב והנחירות של אמא שלי. אני מחייכת אליו עם מוטת החיוך הגדולה ביותר שיש לי ואנחנו סוגרים על ארוחת ערב. זה לא הולך למלא לי את השבוע אבל איט איז דפינטלי אה סטרט.

אנחנו אוכלים במתחם פתוח. אוליבר לארג' ומשלם לילד קטן (ולא חשוב מאיזו עדה) שישמור לו על האוטו. ככה זה שם. מה שעוזבים באמצע הרחוב בלי השגחה הופך להיות רכוש ציבורי, בעיקר לאוכלוסיה שאחרי שבע בערב נראית קצת פאזי.

מסעדה נחמדה. פירות ים. יין. יאדה יאדה יאדה. הוא מושך אותי בערך כמו דב נמלים אבל זה עדיף מלנחש מי הולך לפרוץ לי לחדר בלילה ואיך אני מסבירה את זה בבית. נוסעים למלון. אני מפהקת צניעות. תודה רבה. היה גרייט.

אוליבר זורח. תראי, אם את כבר כאן לעוד כמה ימים בואי ניקח את האוטו וניסע לטייל. בינגו.

למחרת אני מחכה לו בלובי בחליפת ספארי מאולתרת. אני לא מצליחה להבין מה הוא לובש אבל זורמת. נוסעים לפילניסברג לספארי של דיסלקטים. מרוב שעמום הנהג  מביא חרקות חירום פה ושם רק כדי להעיף את הזבובים מעלינו.

ראינו פיל ממרחק 789 ק"מ וכמה קופים. אבל מה, השמיים היו יפים בטירוף. כחול כזה לא ראיתי אף פעם. אני נהנית. באמת.

עוצרים לאכול ומחליטים להמשיך לסאן סיטי. מאחר והאוכל כלל מרגריטות ובדרא"פ החוק מחייב נהיגה תחת השפעה אוליבר מרשה לי לנהוג. אני נצמדת לשמאל באופן כללי ובוחנת את הימין ממניעים אידיאולוגיים בלבד וגם קצת כדי לשמוע אותו מחניק קללה ויללת צבועים קטנה. אני נקרעת מצחוק כל הדרך.

הדרך ארוכה וחד גונית והמרגריטה מסרבת לפינוי מרצון ממערכת הדם שלי. אני עדיין בצד שמאל ומרחוק רואים את עיר השמש. אומרים שמדהים שם ואפילו אוליבר לא יוכל להרוס את הקסם. רק אני.

אני רואה מרחוק תור של מכוניות בכניסה לעיר. אני נעמדת מאחוריהן וממתינה לתזוזה. אוליבר מסתכל עלי מזווית העין. אני מחייכת אליו חזרה עד שכואבת לי הגומה. הוא מכחכח בגרון ועושה סימנים קטנים עם האצבע. הוא מתחיל לעלות לי על העצבים. רבע שעה והתור לא זז. הקולות שלו מעבירים בי אפטר שוק של חמרמורת. אני מסתובבת אליו ושואגת ווואאאאאאטטט???

יו אר פאקינג סטנדינג אפטר אה ליין אוף פארקד קארס! שיט וומן!!!

מיותר לציין שלא התחתנו בסוף.