מופע הקולנוע של רוקי הגיע לישראל לראשונה בשנות השמונים והוקרן בעיקר בקולנוע "פריז" בתל אביב ובית אגרון בירושלים. למרות הניסיונות שנעשו לשחזר בישראל את מעמדו הפולחני של הסרט ואת המנהגים הנלווים אליו בחו"ל, ההיענות הייתה נמוכה. רק בשנת 1995, כשהוחל מחדש בהקרנתו בקולנוע "כוכב" ברמת השרון ובסינמטק חיפה, הצליח לגבש סביבו קהל רחב של מעריצים קבועים. מ-1996 ועד היום ממשיך קולנוע "כוכב" להקרין את הסרט מדי חודש, ברציפות ולעתים רחוקות אף יותר מפעם בחודש. ההקרנות מתקיימות בליל שישי האחרון בכל חודש, בחצות וחצי . בנוסף, מוקרן הסרט בסינמטק חיפה מדי חצי שנה, ובסינמטק תל אביב כפעם או פעמיים בשנה (בין השאר במסגרת פסטיבל אייקון). כיום פעילים בארץ חמישה קאסטים קבועים, וקאסטים רבים נוספים מתארגנים לעתים באורח חד-פעמי. קהל המעריצים של הסרט התגבש לכדי קהילה בעלת צביון מיוחד משלה המתאפיינת בהווי והומור פנימיים, ומקיימת פעילות חברתית גם מחוץ להקרנות הסרט. סצנת רוקי מתקיימת בימי שישי האחרונים של כל חודש בקולנוע כוכב ברמת השרון. הקהילה ה"קבועה" של רוקי, הרוקיסטים, מונים כ- 150 איש. ההתקהלות של מעריצי רוקי, על פי רוב מגיל 16 עד גיל 24 מתחילה בסביבות השעה 23:30, כשעה לפני ההתחלה הרשמית של האירוע, 24:30. "טקס" הפגישה הוא אירוע בפני עצמו: בחלק זה פוגשים את החבר'ה שלא ראו אחד את השני חודש ואם הם החמיצו הופעה או שתיים – אולי אלו חבר'ה שלא ראית חודשיים-שלושה. למה הם 'חבר'ה'? כי גם הם באים לרוקי לפחות 2-5 שנים. למעשה, הדאגה מאי היכולת להשיג כרטיסים למופע היא הדבר האחרון המעסיק את הבאים, זו אולי תוצאת ההתמסדות, או אולי ההישג שלה. בשבילם "רוקי" הוא סיבה לחגיגה- הזדמנות לפגוש את חבריהם בצורה "מאורגנת", להכיר אנשים חדשים (מהר מאד מכירים אנשים חדשים ברוקי, אווירת פתיחות רבה היא אחד הסממנים הבולטים ביותר בקהילה הזו), ולרבים- מקום של פריקת עול מהמוסכמות החברתיים- פריקה המתבטאת בהתלבשות כמו הדמויות, איפור מוגזם, גברים בשמלות, נעלי עקב, גרביונים, מחוכים, איפור, ויש אף כאלה המורידים את כל שיער הגוף שלהם ומתגאים בחלקלקותם, נשים בלבוש מינימאלי שמסתכם לעיתים בתחתונים וחזייה בלבד אך גם בלבוש בעל מאפיינים גותיים. בסביבה של מופע האימים של רוקי יש מערכת נורמות מתירנית וחופשית הרבה יותר מזו שקיימת בחברה הדומיננטית. אנשים שמרגישים שהם אינם מתאימים או מסכימים עם הנורמות של החברה הכללית נמשכים לסרט בגלל החופש לחקור דרכי התנהגות, אמונות ומיניות אלטרנטיבית מבלי להיפגע. שם הם מגלים קבוצה המקבלת אותם משום שהם שונים משאר החברה. וההגדרה שלי - בעיניי "רוקי", בין השאר, זה מעין 'קבוצת תמיכה' לכל האנשים 'העזובים' – כל אלה שלא מצאו את עצמם בבית-הספר, כי הם בדרך כלל נחשבים לפריקים או למוזרים, וב"רוקי" הם מוצאים את המקום שבו יוכלו לתת ביטוי ל"אני האמיתי" שלהם, מבלי לחשוש ממה שאחרים יאמרו עליהם. מעידה אחת מחברות הקהילה. בנוסף, בכל הנוגע להתנהגות באולם "אתה לא יושב אלא עומד ורוקד וזורק אורז, אתה מפריע, צועק, שר, זורק דברים. זו אנרכיה מאורגנת, יש חוקים ברורים, אתה חוגג את חופש הביטוי אך זו מערכת ממוסדת. זה משחרר ואנשים לא חווים את זה בצורה אחרת. אחד המוטיבים המרכזיים בקהילת המעריצים של רוקי הוא החברות והפתיחות בתוך הקהילה. מעבר למפגש הקבוע שלהם פעם בחודש מנהלים רבים מבין המעריצים קשרים קרובים ואף אינטימיים מחוץ לשעות וימי המופע. מעבר לקאסטים שממש "מחויבים" ליחסים קרובים, הקהילה שוקקת חיים וירטואליים. מעבר לאתר הקהילה שמכיל בתוכו פורומים רבים, מעריצים רבים מנהלים בלוגים אישיים ברחבי הבלוגספירה הישראלית, דבר שמשמעו יכולת כניסה, שלא לומר, דלת פתוחה ממש לחבריהם מן הקהילה להיכנס אל תוך חייהם ואל תוך מחשבותיהם כאנשים המנהלים יומן רשת שכזה. בנוסף לזה יש להביא בחשבון גם את חוקי העשה ולא תעשה הנהוגים בקהילה. חוקים אלה מאפשרים לפינות חבויות יותר באישיות לצאת החוצה, גם אם לזמן קצר (אך באופן מתמשך). פינות אלה, מצליחות להפרות ולהעשיר את האדם לטפח צדדים בו שעד עתה לא ידע מקיומן או נמנע מלפתח אותןהרוקיסטים נוטים לגלות פתיחות רבה יותר כלפי השונה והמוחצן, רובם אינם חוששים לבטא פנים אקסצנטריים של אישיותם בחברה. אנשים שמגיעים לרוקי חווים רמה חדשה של ביטוי עצמי. יש לזה אולי קשר לעובדה שהסרט רווי במסרים של "לחיות את החיים במלואם" ו"להיות אמיץ ואמיתי עם מי שאתה באמת", ההקשבה של המעריצים אחד לשני היא המרחב שמאפשר לאנשים לבטא את עצמם בעוצמה.זאת ועוד, דעה רווחת בקרב המעריצים היא כי אלה "אנשים שצמאים לתשומת לב ולביטוי עצמי בצורה קצת יותר חזקה משאר החברה. גם הטיפוסים הכי מוזרים יכלו למצוא אצלנו במה ויכולת להגשים הרבה מהאני הפנימי שלהם". קריטריון נוסף הוא מידת הידע שיש לצופה החדש בעלילת הסרט, במילות הסרט והשירים, ב AP lines, בריקודים, בדמויות ובהתנהלות ההקרנה. זהו אינו קריטריון רשמי אך אדם שאינו בקיא באלה יתקשה להשתתף בשיחות המתנהלות באירוע גם מבחינת שימוש בשפה וגם מבחינת הידע ויתקשה גם להשתתף בפעילויות עצמן, בנוסף ההגעה להקרנות היא בדרך כלל בשיטת חבר מביא חבר, ועל כן סביר להניח שיש לצופה חדש שמגיע איזשהו מידע קודם שאסף מחבריו שהלכו להקרנות לפניו, דבר המעיד גם על השתייכות חברתית קודמת הנדרשת בטרם ההגעה. מופע הקולנוע של רוקי אינו מבקש לפרק מבנים ישנים וליצור מבנים חדשים – הוא מערער על עצם קיומם של מבנים. המשתתפים ברוקי, אם כן, אינם חשים מחויבות לזהות יציבה ומוחלטת. ניתן לראות שינוי זה בלבוש כדראג, אשר חושף את העובדה שהלבוש המייצר ומסמן זהות יציבה, הוא רק נורמה חברתית שיעילותה מוטלת בספק. צורות הלבוש השונות מערערות את הנחות היסוד של גרעין זהות יציב, המכתיב לבוש בסגנון מסוים. בנוסף על כך, כאשר המשתתפים מתלבשים בכל פעם בסגנון ה"הולם" מגדר אחר, הם מערערים את הקשר שבין מין ומגדר, וחותרים תחת הטענה כי המין מייצר מגדר. אין צורך להיות תואם להגדרות מיינסטרימיות של יופי ומראה חיצוני על מנת להפוך לחלק מהקהילה. ניתן להבחין בקאסטים של רוקי בנשים ובגברים שאינם נופלים להגדרת הרזון הדוגמנית ובכל זאת מופיעים על הבמה ומקבלים אהבה על השתתפותם באותה מידה כמו אחרים. הכוונה היא שהיותך יפה או לא יפה אינה מעמידה אותך בנקודת מוצא שונה בכניסה לקהילה מאשר אדם אחר השונה ממך בתחום זה. בנוסף אין הכרח להתאים לאופנות שונות. לא לאופנה המיינסטרימית ולא לדרישות אופנתיות המושפעות מהסרט עצמו.אחד הדברים הבולטים ביותר בקהילת רוקי בכלל ובמופע בפרט הוא רמת הפתיחות המינית הגבוהה. ברוקי כמעט ואין משהו שאי אפשר לדבר עליו בתחום המיני. ברוקי ניתן להרגיש חופשי בחלוקת חוויות והתלבטויות מיניות ותמיד תהייה אוזן קשבת, גם כאשר מדובר באנשים שאתה מכיר וגם כשלא. חוויות והתנסויות חיוביות ושליליות כאחד, רוקי הפך למקום בו ניתן לבחון ולגלות את עצמך בתחום מבחינה רגשית ופיזית. ניתן לומר כי הקהילה מזכירה מאד קבוצות חברתיות בתרבות המיניסטרים, הדורשות סבל לאורך זמן על מנת להרגיש שייך. את הבדיחות הפנימיות לוקח זמן להכיר אך אדם שלא הרגיש בנוח כבר בהקרנה הראשונה סביר שלא יחזור לשנייה. |