וואו. אז אני מבינה שעכשיו זה כן בעד? גם לי היתה איזו רתיעה מזה הרבה זמן אבל הקמפיינים בשנים האחרונות וגם התגייסות של משפחה שאני מכירה שתרמה איברים של בנם הצעיר שנהרג וגם התגייסה לדחיפה אינטנסיבית של הנושא הסירו לי את כל המחסומים (ועדיין לא קיבלתי את הכרטיס בדואר, ההממ...)

 

 הי

 

אני יודעת שהפוסט הזה הוא יחסית לא חדש ובכל זאת היום קרה משהו שעורר מחשבות.

דוד שלי המתין המון שנים להשתלת כליה. אני זוכרת בתור ילדה ארגזים של תרופות. כיוון שמצבו הבריאותי של אבי אינו מזהיר בערך 30 שנה, אז הוא אפילו לא נבדק כתורם פוטנציאלי. אין לי מושג מי תרם לו, אבל זכור לי היטב יום הפרסום-בוקר הטיול השנתי האחרון של בית הספר היסודי, הייתי בכיתה ח' ודוד שלי זכה בחיים. מאוחר יותר הוא הביא את "היהלום שלו", בת אחת שבניגוד לאחיותיה הגדולות לא הכירה אב חולה, אלא אב בריאה, עם כמה שהוא יכול להיות בריא.

 

הפרסומים של אדי מעוררים בי בעיה. מצד אחד הרעיון חשוב, מצד שני משהו בפנים מהסס.

אמי עבדה שנים כאחות במחלקת השתלות בבילינסון ולא זכור לי שיצא ממנה מסר חד-משמעי בנושא. 

 

היום פורסם על שתי נשים שאיבריהן נתרמו. האישה ששמה פורסם הוא טליה גלס. טליה גלס ז"ל לימדה אותי אנגלית שנתיים בתיכון. הייתי בכיתה קשה בתיכון גרוע ולעמוד מולנו זו היתה משימה לא נעימה. פתאום היא מופיעה באינטרנט. מדברים על תפקיד המורה כמחנך, נדמה לי שהאישה הזו הוכיחה במותה שהיא מחנכת. המעשה האחרון עולה על כל מה שהיא אי פעם יכלה להעביר כמורה.  

 

 

אני מסיר בפנייך את הכובע

על עצם העלאת הנושא החשוב הזה

בפוסט משלך.

אני אישית נושא בארנקי את הכרטיס הזה

כבר קרוב לעשור

(מקוה להמשיך ולשאתו שם עוד עשורים רבים

בטרם ייעשה בו שימוש).

עשית מעשה דגול.

רעיון מצוין על אף שעלולות לצוץ בעיות קלות, למשל כמו אלו שכתובות שם http://cafe.themarker.com/view.php?t=92302 ואני מעיד פה על עיסתי על אף שנחתומים לא אמורים לעשות את זה.

כל הכבוד

יוזמה מבורכת

כשנשלח עם רישיון הנהיגה, לא חשבתי פעמיים