מעריב חוגג היום. מה זה חוגג? צוהל! לא, אני לא מדבר על העסקה המתגבשת עם זכי רכיב, שירכוש 50% ממעריב תמורת 15 מיליון דולר, אלא דווקא על החלטתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי להדיח מצה"ל את תת אלוף צ'יקו תמיר.

"אנחנו", גורס מעריב, "אנחנו חשפנו את הפרשה. בזכות החשיפה ש-ל-נ-ו, צ'יקו תמיר הולך הביתה. איזה יופי לנו".

אבל הייתי מציע לחברים הצוהלים בקרליבך 2 להרגיע את מצהלות השמחה ולחשוב יותר כישראלים החרדים למדינתם, משום שהיום איבדה המדינה את אחד מטובי מפקדיה.

מדינה, שיש לה אלופי פלזמה וחיילי שוקולד, תמצא את עצמה שוחה בים מהר מאוד.

הארץ זקוקה למפקדים שחושבים מחוץ לקופסת הפלזמה, יצירתיים, נועזים, שאינם מפחדים מהצל של עצמם וממה שתגיד עליהם ועדת חקירה כזו או אחרת.

אחרי מנהיגים נערצים כאלה, חיילים הולכים בעיניים עצומות. עבור מנהיגים נערצים כאלה - חיילים נלחמים, למרות שהאינסטינקט הראשון של כל אדם החרד לחייו הוא לברוח משדה הקרב ולא להילחם תוך סיכון חייו שלו.

אבל במדינתנו הקטנטונת, אנחנו החיים במדמנה, מצפים משום מה שהמנהיגים שלנו, המפקדים שלנו, יהיו גדולים מהחיים ויהיו יותר ממה שאנחנו אי פעם נוכל להיות. אנחנו שמחים להעריץ אותם כשהם מצליחים ושמחים עוד יותר לראות בנפילתם, כי זו בדיוק ההוכחה שהם בדיוק כמונו - בני אדם.

אני במקום מעריב לא הייתי צוהל היום, משום שלתקשורת יש כוח אדיר. היא מרימה והיא מפילה. היא אוהבת והיא שורפת. היא מפנקת והיא הורגת. לצערי, היום, היא "הרגה" לנו את אחד מגדולי הרמטכ"לים שיכלו להיות למדינה שלנו, שכל כך צריכה גיבורים, אבל אוהבת אותם יותר דווקא כגיבורים טראגיים.