עין ירוקה מחייכת
פוסטים אחרונים
- חכמת העננים 3/11/14
- ימי המתנה 16/6/14
- שלכם, החורף 7/5/14
- חלום ליל קיץ 13/2/14
- רועה יקר 2/1/14
- איחולים 31/12/13
ארכיון
אהבות משונות- ו' (עד לפעם הבאה...)
...ובדיוק כשהסתובבתי לי אני מבחין בה, חוצה את מעבר החציה לכיוון המגדל. היא הגיעה לשם מרחוב הרצל, הרחוב המקביל, כך שאם לא הייתי עוזר לאותו נכה תמהוני הייתי מן הסתם מפספס אותה. היא עדיין לא הבחינה בי. 2...
זו היתה ההזדמנות שלי. התחלתי ללכת במהירות לכיוונה, מחזיק בידי את הבריסטול ואת בובת הדובונים. היא נעמדה במעבר החציה לכיווני מחכה לאור הירוק. הגעתי ונעמדתי בצד השני של מעבר החציה, בדיוק מולה... 1...
הרמתי את השלט.
היינו שם שנינו לבדנו, כל אחד מצדו השני של הכביש, בדיוק למרגלותיו של המגדל... בשלב מסוים היא ראתה אותי, עומד מולה ומחזיק את הבריסטול הגדול, עם הכיתוב המופיע עליו, ובנוסף את בובת הדובונים המחובקים הקטנה,מציצים אליה מעבר לבריסטול... היא הסבה מעט את ראשה בהבעת פנים האומרת - "אוי לא...". לא נראה היה כי היא עומדת לחייך או לשמוח ובכל זאת המשכתי לעמוד שם עם הכיתוב בידיי. האור האדום התחלף לירוק והיא החלה לחצות את הכביש לכיווני. הפכתי את הדף לזה שאחריו וכשכבר היה נראה כי היא פשוט תחלוף על פניי ותמשיך בדרכה, היא לפתע נשברה ופרצה בצחוק מתמשך...
בסופו של דבר החלטתה הייתה סופית וגם שלט הנשלף מולה מן הצד השני של מעבר החציה ומבקשה לחייך לא שינה את דעתה. מאז ניתק ביננו הקשר כמעט לחלוטין. אך כמה ענוג הוא הרגע שכלל לא העלנו בדעתנו כי עשוי להתרחש,ובכל זאת התרחש הוא ואין נפלא ממנו... כזה היה רגע צחוקה למרגלות המקדש...
ביום הולדתה,כמה שבועות לאחר מכן,קניתי לה מתנה קטנה ושוב התייצבתי אל מול היציאה ממקום עבודתה. חיכיתי קרוב לשעה אך היא לא יצאה. שעת סיום העבודה שלה חלפה ואני נאלצתי לעזוב מאחר והיה עליי להגיע אל אחד ממקומות העבודה שלי. לפני שעזבתי ניגשתי אל השער. בתוך הבודקה הייתה שומרת. השומרת אמרה לי כי יתכן והעובדות יסיימו היום מאוחר יותר, אך היא לא הכירה אותה ולכן לא יכולתי להשאיר אצלה את המתנה.
שבוע וחצי לאחר מכן ראיתי אותה באותו מועדון בו נפגשנו לראשונה,קרוב לשנה קודם לכן. היא שוב הייתה שם עם חברתה הטובה,רוקדת בשמחה ילדותית,נבלעת בתוך הקהל שסביבה.
כמה גברים הקיפו אותה,לעתים צעירים יותר,לעתים מבוגרים יותר,רוקדים בצמוד אליה ומביטים בה. רקדתי לא רחוק ממנה, שוב נותן לצלילים לשלוט בגופי,לגעת,למכר,להרעיד את מיתרי הנפש. אך בשלב מסוים התיישבתי והבטתי לעברה. נראה היה כי היא מודעת לנוכחותי אך העדפתי שלא לגשת אליה. לכאורה היה דבר מה מעציב בסיטואציה הזו אך העצב לא השתלט עליי, רק הרהורי הלב. בסופו של דבר היא ניגשה עם חברתה אל השירותים וכשיצאה משם,בדרכה אל עבר היציאה, סימנתי לה בידי לשלום. היא החזירה לי והמתינה לחברה שתצא גם היא. שאלתי אותה לשלומה והיא השיבה שהיא בסדר. אמרתי לה מזל טוב והיא שאלה אותי מדוע. השבתי לה שזה לכבוד יום הולדתה שהיה בשבוע הקודם. היא הודתה לי ואז הצטרפה אליה החברה והיא נפרדה ממני לשלום,במבט נוגה למדי,שלא תאם את העליצות בה היתה שרויה קודם לכן. הן יצאו מבעד לדלת וכעבור מספר שניות החלטתי לצאת גם כן. רציתי מאוד לספר לה על המתנה שעדיין מחכה לה. הבחנתי בשתיהן עולות במעלה הרחוב והלכתי במהירות אחריהן. הלכתי והתקרבתי מבלי שהן הבחינו בי, וכשכבר הייתי ממש מאחוריה וכמעט שקראתי לה בשמה על מנת שתסתובב החלטתי לוותר על כך. צפיתי בה הולכת ומתרחקת בהמשך הרחוב,עד שנעלמה בין הבתים. הרהרתי בנוטריה השוחה במעלה הזרם,באנפות המלוות אותה מלמעלה,בענני החורף הבאים מן הים ובסוסים הידידותיים, בהר המושלג ובתנים הנחבאים, במרגלות המקדש,בצחוקה הילדי ומבטה הנבוך, בעיניה העצובות והגדולות.
היתה זו הפעם האחרונה בה ראיתי אותה,הפעם האחרונה בה תהפוכות הלב שבו אותי בתוכן,עולות ומנצנצות באור מיוחד החופן בתוכו אנשים צמאי מגע,נשים צמאות מבט,זמנים מוזרים,ערים מסתוריות, הרים לבנים וזכורים לטוב, אהבות משונות ובלתי נשכחות.
עד לפעם הבאה... |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אידהו , אידהו
מהסופים האלו שאתה יכול לדעת שהם יגיעו ועם זאת כשהם מגיעים קצת נצבט לך
נקרא באנחה שקטה שכזה על מהות החיים ככל
תודה על הסיפור הנפלא
ועל הקריאה הקולחת :)
למעשה פגשתי בה שוב כשנה לאחר כתיבת הסיפור הזה,בסביבות יום העצמאות הקודם,באותו מועדון בו נפגשנו לראשונה. הפעם היא היתה זו שפנתה אליי כיוון שהיתה זקוקה לעזרתי- בן זוגה הנוכחי עזב אותה לילה אחד באופן מסתורי וכתב לה כי עליו לאשפז את עצמו במכון גמילה עקב התמכרות לכדורים ממריצים. הוא לא יצר עמה קשר במשך כחודש ולא ענה לטלפונים ממנה ובבית אמו מסרו לה כי הוא אינו נמצא.
היא ממש התחננה בפניי כי אתקשר אל בית האם ואתחזה לחבר שלו, כיוון שהיתה לה תחושה חזקה כי הוא אכן נמצא שם.
מובן שלא חשתי כלל בנוח לעשות כן אך בסופו של דבר נעתרתי לבקשתה והתקשרתי. הוא אכן היה בבית אמו וכשקראו לו אל הטלפון והוא ניגש וענה היא ניסתה לדבר עמו אך ככל הנראה הוא ניתק. כאשר היא התקשרה שוב האם מסרה לה שוב שהוא לא נמצא...
מובן שהיא היתה מאוד נרגשת וכועסת. (אך גם כאשר כעסה כך לא היה זה כעס של זעם אלא כעס מאופק). בשלב מסוים היא שיתפה אותי בייאושה בכך שלאחר שהכירו והוא עבר להתגורר עמה היא לקחה מהבנק שלה הלוואה גדולה עבורו.
אני מודה שכאשר שמעתי זאת לבי באמת יצא אליה אך כל שיכולתי לעשות אז היה לחבק אותה חזק.
בסופו של דבר הוא כן חזר אליה. הפעם האחרונה בה באמת ראיתי אותה היתה בקיץ האחרון, כאשר התגוררתי לזמן מה בדרום ת"א.
נתקלנו זה בזו כאשר חצינו בשעת ערב כביש סואן (בדומה לאותו חג פורים למרגלות המגדל) ושוב מודה אני כי מאוד התרגשתי לראותה.
ליוויתי אותה אל תחנת האוטובוס אך לא הספקנו לשוחח הרבה. היא כן אמרה לי כי הם שוב ביחד וכעת הכל בסדר, אך כמדומני שהיא לא הצליחה לומר זאת בקול בוטח.
מאז אכן לא ראיתי אותה שוב ונותר לי רק לקוות שגורלה שפר עליה, כי עדיין שמורה לה פינה קטנה וחמה בליבי, ולכל מי מכם שאהב אהבות משונות מעין אלו, בוודאי גם אצלו ישנן פינות נחבאות וחמימות כאלו בלבו ויבין את כוונתי...