...ובדיוק כשהסתובבתי לי אני מבחין בה, חוצה את מעבר החציה לכיוון המגדל. היא הגיעה לשם מרחוב הרצל, הרחוב המקביל, כך שאם לא הייתי עוזר לאותו נכה תמהוני הייתי מן הסתם מפספס אותה. היא עדיין לא הבחינה בי. 2...
זו היתה ההזדמנות שלי. התחלתי ללכת במהירות לכיוונה, מחזיק בידי את הבריסטול ואת בובת הדובונים. היא נעמדה במעבר החציה לכיווני מחכה לאור הירוק. הגעתי ונעמדתי בצד השני של מעבר החציה, בדיוק מולה... 1...
הרמתי את השלט.
היינו שם שנינו לבדנו, כל אחד מצדו השני של הכביש, בדיוק למרגלותיו של המגדל... בשלב מסוים היא ראתה אותי, עומד מולה ומחזיק את הבריסטול הגדול, עם הכיתוב המופיע עליו, ובנוסף את בובת הדובונים המחובקים הקטנה,מציצים אליה מעבר לבריסטול... היא הסבה מעט את ראשה בהבעת פנים האומרת - "אוי לא...". לא נראה היה כי היא עומדת לחייך או לשמוח ובכל זאת המשכתי לעמוד שם עם הכיתוב בידיי. האור האדום התחלף לירוק והיא החלה לחצות את הכביש לכיווני. הפכתי את הדף לזה שאחריו וכשכבר היה נראה כי היא פשוט תחלוף על פניי ותמשיך בדרכה, היא לפתע נשברה ופרצה בצחוק מתמשך...
בסופו של דבר החלטתה הייתה סופית וגם שלט הנשלף מולה מן הצד השני של מעבר החציה ומבקשה לחייך לא שינה את דעתה. מאז ניתק ביננו הקשר כמעט לחלוטין. אך כמה ענוג הוא הרגע שכלל לא העלנו בדעתנו כי עשוי להתרחש,ובכל זאת התרחש הוא ואין נפלא ממנו... כזה היה רגע צחוקה למרגלות המקדש...
ביום הולדתה,כמה שבועות לאחר מכן,קניתי לה מתנה קטנה ושוב התייצבתי אל מול היציאה ממקום עבודתה. חיכיתי קרוב לשעה אך היא לא יצאה. שעת סיום העבודה שלה חלפה ואני נאלצתי לעזוב מאחר והיה עליי להגיע אל אחד ממקומות העבודה שלי. לפני שעזבתי ניגשתי אל השער. בתוך הבודקה הייתה שומרת. השומרת אמרה לי כי יתכן והעובדות יסיימו היום מאוחר יותר, אך היא לא הכירה אותה ולכן לא יכולתי להשאיר אצלה את המתנה.
שבוע וחצי לאחר מכן ראיתי אותה באותו מועדון בו נפגשנו לראשונה,קרוב לשנה קודם לכן. היא שוב הייתה שם עם חברתה הטובה,רוקדת בשמחה ילדותית,נבלעת בתוך הקהל שסביבה.
כמה גברים הקיפו אותה,לעתים צעירים יותר,לעתים מבוגרים יותר,רוקדים בצמוד אליה ומביטים בה. רקדתי לא רחוק ממנה, שוב נותן לצלילים לשלוט בגופי,לגעת,למכר,להרעיד את מיתרי הנפש. אך בשלב מסוים התיישבתי והבטתי לעברה. נראה היה כי היא מודעת לנוכחותי אך העדפתי שלא לגשת אליה. לכאורה היה דבר מה מעציב בסיטואציה הזו אך העצב לא השתלט עליי, רק הרהורי הלב. בסופו של דבר היא ניגשה עם חברתה אל השירותים וכשיצאה משם,בדרכה אל עבר היציאה, סימנתי לה בידי לשלום. היא החזירה לי והמתינה לחברה שתצא גם היא. שאלתי אותה לשלומה והיא השיבה שהיא בסדר. אמרתי לה מזל טוב והיא שאלה אותי מדוע. השבתי לה שזה לכבוד יום הולדתה שהיה בשבוע הקודם. היא הודתה לי ואז הצטרפה אליה החברה והיא נפרדה ממני לשלום,במבט נוגה למדי,שלא תאם את העליצות בה היתה שרויה קודם לכן. הן יצאו מבעד לדלת וכעבור מספר שניות החלטתי לצאת גם כן. רציתי מאוד לספר לה על המתנה שעדיין מחכה לה. הבחנתי בשתיהן עולות במעלה הרחוב והלכתי במהירות אחריהן. הלכתי והתקרבתי מבלי שהן הבחינו בי, וכשכבר הייתי ממש מאחוריה וכמעט שקראתי לה בשמה על מנת שתסתובב החלטתי לוותר על כך. צפיתי בה הולכת ומתרחקת בהמשך הרחוב,עד שנעלמה בין הבתים. הרהרתי בנוטריה השוחה במעלה הזרם,באנפות המלוות אותה מלמעלה,בענני החורף הבאים מן הים ובסוסים הידידותיים, בהר המושלג ובתנים הנחבאים, במרגלות המקדש,בצחוקה הילדי ומבטה הנבוך, בעיניה העצובות והגדולות.
היתה זו הפעם האחרונה בה ראיתי אותה,הפעם האחרונה בה תהפוכות הלב שבו אותי בתוכן,עולות ומנצנצות באור מיוחד החופן בתוכו אנשים צמאי מגע,נשים צמאות מבט,זמנים מוזרים,ערים מסתוריות, הרים לבנים וזכורים לטוב, אהבות משונות ובלתי נשכחות.
עד לפעם הבאה... |