ראש השנה. אני מתהלכת בביתך שלא פגש בך מזה חמישה חודשים תמימים. מן תמימות נטולת חיים, עצובה, ריק של אבלות, יתמות  ביתית.

בערב ראש השנה אכלנו ארוחת חג אצל אמא. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי, בה לא התלבטתי מתי להתקשר אליך ולאחל לך חג שמח. זו הייתה הפעם הראשונה בה לא שמעתי את קולך מאחל לי שנה טובה מרוחקת אך קרובה כל-כך.

ראש השנה. אני מתהלכת בביתך ואורזת את חלקיקי חייך. מכינה ארגזים מלאי כל טוב, שהיה טמון בארונות המטבח שלך. כלים יפים, ציוד מטבח שימושי וחדשני, קופסאות שימורים איכותיות.

אני מתהלכת בביתך, אוספת את הבגדים האחרונים שלבשת כאן. בגדים שנחו להם חמישה חודשים בסל הכביסה היתום הזה. בגדים שלא יכולנו לרוקן. אני אוספת אותם, מכניסה לשקית גדולה, בוכה בשקט ומבצעת את הפעולה הטכנית הזו כמו רובוט מתגונן ממציאות.

אני מכינה להובלה את ספת העור שלך, את ההליכון החשמלי ואת שאר החפצים שהימצאותם שם כבר לא רלוונטית. שיהיו אצלי. שירגישו מעט חיים. גם ככה הבית הזה כבר לא יהיה שלנו עוד מעט.

ראש השנה. אני מתהלכת בזיכרונות שלא הכרתי, בתוך קירות, שכאשר היית חי לא הרחתי כלל, לא בחנתי כלל. לא ידעתי בקיומם של חפצים מסויימים בבית היפה שלך.

התחלתי להכיר אותך כשהלכת מכאן, אבא. התחלתי לראות את היומיום הפשוט שלך בשיא מורכבותו. התחלתי להבין לאן ברחת, איך הגנת על עצמך, איך נטשת את התחושות הקשות שלך שליוו אותך במשך חייך המכאיבים. הכאבת, ידעת, לא רצית להבין, הבנת, ברחת, נלחמת, ניצחת ולבסוף הובסת.

ואולי זהו הניצחון שלך? אולי ביקשת את המוות הזה כפתרון הולם?

ראש השנה. אני אורזת את חייך בקופסאות.

אתמול קבלתי אותן בהובלה מיוחדת מחיפה.

הכל כאן אבא.

ספת העור הלבנה שלך, ההליכון החשמלי שלך, הכלים היפים שלך, קופסאות השימורים שלך אותן קנית כמו הכנת עצמך לקרב, ציוד המטבח החדשני שלך, הכל כאן. בדירה שלי.

אז תודה לך אבא.

את מתנת ראש השנה הזה, לעולם לא אוכל לשכוח.

עד יומי האחרון.   

בתך,

שרונה.