במהלך הליכת הבוקר שלי אתמול, התחוור לי שאחד הסימנים לחוסר מוכנות לקשר בולט בעיקר במקרים בהם אנחנו רוצים לצאת דווקא עם מישהו שלא רוצה לצאת איתנו. כולנו היינו שם. כולנו הרגשנו את הצביטה הזאת בלב כשרצינו מישהו יותר ככל שהוא רצה אותנו פחות. למה שנחשוב אחרי דייט ראשון, אפילו שני, שאנחנו רוצים מישהו כל-כך כשהוא ממש לא מתעניין בנו בחזרה? מה זה אומר עלינו? כמה שאנחנו חושבים שאנחנו מוכנים, האם יכול להיות שאנחנו מניחים לאגו שלנו להוביל אותנו ולא למטרה? רק רגע, מה היא  בכלל המטרה שלנו? האם אי פעם ביטאנו אותה במילים, אפילו בלב? יש משהו מסעיר במתח הזה, או בהיעדרו המוחלט, המתבטא בחוסר האכפתיות של האחד מול כאב הלב העמוק של השני. האם זה באמת כאב לב? האם כל הנוצץ זהב הוא? או האם יש איזה סיכוי קטנטן ש ה"עניין" התגבר באופן מסוים בגלל הנונשלנטיות, אפילו האדישות, של הצד השני? ומדוע הצורך באישור מתעורר בדיוק שם?

יכול להיות ששני הצדדים במקרה כזה פועלים מהאגו. במילותיו של אקהארט טול, "האגו רוצה משהו, אלא אם הוא מאמין שאין שום דבר שיוכל להשיג מן הצד השני, שאז הוא נמצא במצב של חוסר אכפתיות טוטאלי: לא אכפת לו ממך. כך, שלושת (שניים מתוך שלושה) המצבים העיקריים של יחסים המבוססים על אגו הם רצון..וחוסר אכפתיות" (ארץ חדשה, ע"מ 84).

הצד השני של המטבע עלה בי  גם בעת הליכת הבוקר כשחברה סיפרה לי על מאמר שהיא קראה ב   Aish.com המגדיר מה היא באמת נפש תאומה, וכאן אצטט את מילותיה של אמונה ברוורמן ואת נקודת המבט ההגיונית והתמציתית שלה.

"בשרת (המונח היהודי לנפש תאומה) זה מה שאנחנו מקבלים כשאנו משלמים את חובנו. בשרת זה מה שאנחנו מקבלים כשאנחנו מעמידים את צרכיו של האחר לפני הצרכים שלנו. בשרת זה מה שאנחנו מקבלים כשאנחנו ממשיכים ללכת קדימה ולא משנה עד כמה קשה הדרך. בשרת זה מה שאנחנו מקבלים אחרי שנים של מאבק והנאה, שנים של כאב וחגיגה, שנים של מאמץ וצחוק".

ההחלטה להתחתן או  ההחלטה עם מי להיות במערכת יחסים אינה שרירותית. אבל בהמשך הדרך, אחרי כל השינויים וההתפתחות, מסיבות מעשיות, אולי רצוי שהיא תהיה שרירותית. במקרה הטוב ביותר, אנחנו יודעים מי אנחנו ומה מושך אותנו היום. אין הבטחה שזה יתקיים גם מחר (לדוגמה, מה יקרה כשנטעם אוכל שמעולם לא טעמנו קודם?) לפעמים, הדברים שאנחנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו הם הקשים ביותר. ניסיתי לעמוד בשיעור יוגה וכמעט התהפכתי. וההבנה שהערכים שלנו והמחויבות שלנו כלפי עצמינו הם אלה שמהם אנחנו נבנים, וחיים שלמים נדרשים כדי לבנות אותם שוב מחדש, אבל אני חייבת להסכים שכך קורים נסים.