הבעיה עם ספרי העזרה העצמית שאחרי שקוראים כמה מהם שמים לב שהעצות חוזרות על עצמן. ואף על פי כן, יש ערך בקריאה של אותה עצה שוב בהקשר אחר משום שזה מזכיר לי לחשוב שוב על הנושא ולפעמים הספר הנוסף מאיר את הנושא באופן קצת אחר.

אתמול יצא לי להתקל בשני ספרים שונים באותו עצה (שאני מכירה כבר מזמן בין כה וכה) והיא שבשביל להצליח צריך לאפשר לעצמנו להיכשל. כדי שנוכל להתקדם בחיים (ההנחה שהתקדמות היא אחד המרכיבים של אושר) אסור שהפחד מכשלון ישתק אותנו ויגרום לנו לא לעשות דברים. נדמה לי שאצל בק כתוב שעל כל הצלחה אחת יש לעבור 9 כשלונות.

כאמור, האופן שבו הספר מדבר על העיצה עשוי לעורר מחשבה קצת חדשה וכך קרה כאשר קראתי אתמול בספר של גרטכן רובין. בין היתר, היא החלה למנות את הכשלונות שלה בשנה האחרונה מה שגרם לי לנסות לעשות זאת גם כן. הבנתי שלא היו לי מספיק כשלונות, מה שבעצם אומר שלא התקדמתי במיוחד. התחום היחיד שיכולתי למנות בו כשלונות משמעותיים הוא הנסיונות לישם את תרגילי האושר שקראתי בספרים, מה שבאופן פרדוכסאלי אומר שכנראה בתחום הזה אני מתקדמת הכי הרבה.

הספר השני שעיינתי בו אתמול הוא ספרו החדש של טל בן שחר – אושר אפשרי – שם הוא מתאר את אחד הגורמים שהכי מפריעים לטענתו לתחושת האושר – הפרפקציוניזם, שבין היתר, בא לידי ביטוי בחוסר נכונות להיכשל.

אף פעם לא הייתי פרפקציוניסטית ולרוב אין לי שום בעיה להיכשל חוץ מאשר במקרה מסוים – כאשר אני נכשלת במשהו שכבר הצלחתי בו בעבר. מכאן, ששוב כהרגלי, אני רוצה לחלק את הכשלונות לשניים. יש כשלונות שקשורים בנסיון להשתלט על תחום חדש, כשלונות שקשורים בכך שעוד אין לנו מספיק נסיון במשהו. כשלונות אלו נראים לי חיוביים ואני שמחה להיתקל בהם כי הם מספקים לי אתגר. אך מנגד, יש שאנחנו נכשלים במשהו שכבר הצלחנו בו קודם לכן. כשלונות מסוג זה מתסכלים אותי. נחזור לדוגמת הסוודר מהפוסט של אתמול: אם לא הצלחתי לתכנן נכון את השרוול הראשון בסוודר שאני סורגת זה מעצבן אמנם אבל זה מדרבן למצוא את הפתרון הנכון. לעומת זאת, אם סרגתי שרוול ראשון למופת אבל פתאום השרוול השני לא הצליח לי אזי התסכול הוא כפול.

כל זה שופך לי אור חדש על הנטייה שלי לברוח מתחביב לתחביב. אני כנראה מעדיפה לרוב לעשות כל כמה זמן משהו חדש כי שם לא נורא אם אכשל. לעומת זאת, אם אכשל בתחום שכבר יש לי נסיון ארגיש רע במיוחד כיוון שלא תהיה לי הרגשה שאני מתקדמת אלא נסוגה. יש בכך גם כדי להסביר את החרדה הבלתי נסבלת שלי מהעברת קורסים שיש לי בהם נסיון רב - אם שם אני נכשלת אז זה אסון. לעומת זאת, אם אני נכשלת בקורס חדש זה מדרבן אותי להשתפר, אלא אם כן, הקורס החדש הוא מסוג דומה לקורסים הישנים או אפילו פחות מתוחכם ולצערי זה מה שיש לי הסמסטר.

בעצם, יש עוד סוג של כשלון בלתי נסבל בעיני והוא כשאני נכשלת במשהו שלא רציתי מלכתחילה לעשות. במלים אחרות, כשלון שלא מקדם אותי בכיוון שאני רוצה ללכת בו אלא הוא אבן נגף שאני נתקלת בה כאשר אני סוטה מהכיוון הנכון.