ואלו כל מחסלי מבחוחחחחחחחחחחח.

רק בישראל לא יוכל לעולם הצלם הזה לצלם את תמונות העירום שלו.

אוקיי, אני אצלם אתכם.

 אז כולם מתבקשים להגיע היום עירומים לשוק הפישפשים או לשוק הכרמל- איפה אתם מעדיפים?

 ואני אצלם אתכם שם ערומים. בסדר? (רק הצלמת נשארת עם בגדים. זה הכלל!!)

אמנות או נמות. גם לי יש את הטעם הפרטי שלי באמנות וביצירה, אבל לעולם אינני מקבלת את הטענה הרווחת הזו "מאיזו שטות אנשים מצליחים הא?"

 מה קרה באמת למוסד?

מה זה, אי אפשר כבר לביים תאונה קטנה ולגמור עניין? אם המלך חוסיין ביים תאונת מסוק לאשתו השנייה או השלישית, אני לא זוכרת, כדי להתחתן מחדש עם האהבה החדשה שלו- המלכה נור, אז העולם עשה מזה עניין??

 ולמה לעשות יותר גרוע, כבוד השר מר אהוד ברק, ולהתראיין באנגלית כל כך גרועה? אם אחמדינג'אד מתראיין רק בפרסית, וכל מנהיגי ערב מתראיינים בערבית, למה שאנחנו נתבייש בעברית שלנו? איפה יועצי התקשורת?

 אבל נדמה לי שהוא חזר ואמר- ישראל שואפת לחסל כל טרוריסט ואין לה מה להתנצל על כך, להתרפס או לספוג איומים משום גורם.

 דובאי. איזו מדינה מרתקת.

 גם הפלסטינאים יכלו ליצור לעצמם דובאי קטנה. אבל זה ההבדל בין טרוריסטים שליליים, שעל כל אפצ'י שלנו מאיימים בטרור ובשנאה, לבין בני אדם חיוביים, חיים, יוצרים, מנסים רק להתקדם.

 וזה נוגע לחיים של כל אחד מאיתנו. כל אחד נופל, נכשל מדי פעם, כועס, נוטר, הורס, מתייאש, בוחר לשקוע, להאשים, להכאיב, טועה פעמים רבות כל כך, ואז כשזה קורה,

אתה כל כך מתחרט, שואל את עצמך-

מה זה הייתי אני?? אני עשיתי את הדברים האלה??

לא יכול להיות!! איזה טיפש הייתי.

לעולם לא אעשה את זה שוב. לעולם לא!

 (אצל הפלסטינאים- זו הבעיה שלהם. אין שום חרטה.)

 חרטה זה אחד הדברים הכי אנושיים שיש,

לקבל אדם כמו שהוא זה כנראה לראות אדם במערומיו. בן אדם לא יכול להיות כל הזמן כייפי, חיובי, מצחיק ומאיר. אם הקשר שלנו עם אדם מסוים הוא ללא היכולת לקבל אותו גם עם חולשותיו, אז לקשר הזה כנראה אין שום משמעות וערך.

 אני שומעת פרסית ברחוב, הניגון הזה לוכד את אוזניי כמו חליל קסם. אני מרגלת.

עושה עצמי כאילו אינני מקשיבה, אבל אני שומעת את כל השיחה ונהנית מכל רגע.

 שמעתי שבמוסד עוברים הכשרה פסיכולוגית מעמיקה.

 רק עליי זה לא יוכל לעבוד.

 כי אני אצעד ברחובותיה של טהרן עם אשתו של אחמדינג'אד,

אנחנו חברות טובות בדרך לשוק לקנות תבלינים, אחרי שצפינו בסרט של מחמלבאף ואכלנו פלודה וגם קנינו צ'אדור חדש, פרחוני.

 פתאום אני אפרוץ בבכי. אני נורא בכיינית. כמו כלב אני אייבב מולה.

 מה קרה אחותי???? מה????

 - יש משהו שאני צריכה לספר לך.

מה????????? מה?????? מה??????

- אני לא מי שאת חושבת שאני.

חודא מרגם בדה. (שאלוהים יהרוג אותי)

את גבר!!!???

- לא, אני...אני...

אני...

מרגלת!!!!

(בחיי, אם יש משהו שהכי חשוב לי בעולם, זה לא להשלות אף אחד.

  נ.ב- הלוואי והייתי נולדת גבר. אוהבת את החשיבה הגברית. זו חשיבה לא שיפוטית ולא מתחשבנת, בעוד שאנחנו הנשים קטנוניות ושיפוטיות.

מצד שני קשה להפוך גבר לחברה הכי טובה שלך, כי הם לא פטפטנים ורגשניים... יש להם חשיבה גברית...)