לכתוב מהלב. עד שזה קרה לא הבנתי את הכוח שיש למילה הכתובה.

הייתי בן 27 כשסבא שלי נפטר. סבא שכל כך אהבתי, שתמיד ידע להצחיק, לחבק ולעודד, לזרוק מילה טובה ולעשות לאחרים טוב על הלב.

אני זוכר את עצמי יושב על האספלט שליד המתקן של האופניים בחצר הבית שלו ושל סבתא - החצר שבה אני ובן דוד שלי שיחקנו כשהיינו קטנים - ובוכה. בוכה כמו שלא בכיתי אף פעם. זוכר הכל. את טעם גן-העדן של הסלט של שבת בבוקר; את משחקי הדומינו איתו, עם סבתא ועם אלון, אחי; את החוויות מכל הפעמים שכל המשפחה באה להתארח בליל הסדר; ואת הטיול לחיפה שסבא היה לוקח אותנו, הנכדים, כדי לקנות מתנה אחרי שמצאנו את האפיקומן.

והמילים יוצאות ממני בזכותך, סבא. בזכותך.

עברו בדיוק חמש שנים. היום האזכרה. המכתב שכתבתי לך אז גרם לאנשים לבכות, בדיוק כמו שאני בכיתי אז, על האספלט שליד המתקן של האופניים.

ואני מבטיח לעצמי שכל מה שאני רוצה זה לרגש אנשים ולעשות להם טוב על הלב. כמוך.