| מאת:
הוא ישב בחדר והקשיב לטפטוף הגשם על החלון. בטנת הזכוכית לא הציעה לזוגתה הצמודה לה בחוץ להתחלף במראות וברטיבות. המים זעפו במרזבים. מדוע שבילי הגשם לא יטפסו מעלה, הרהר, הסיבוב דרך הים ייחסך. כשחי היה לחי - עבר והווה ועתיד. עכשיו הוא מת. כולו בעבר. מוזר הזמן הזה. מדי פעם מחליף כיוונים. הוא המשיך להביט אל תוכו כמו נימפומנית החוזרת אל מתחת לפנס. מצטער. גם היום אין אהבה ולא עפר למילוי הקבר. במסדרונות של חדרי הלידה מדדו החברות משקלות. לו רק יכלו לאסוף בידיים את המשובחים שבהם, כמו במחנה יהודה. המבואה - ליד הדלתות שמאחוריהן פולטות הנשים את הצעקות עם הנספח האדום - הוארה בחיוך מאולץ. למה נזכר? מה הוא יודע. החיים לא היו בעיניו השקעה מולידה תשואה. הוא, שהיה זר לעצמו, הסעיר את דמיונם של אנשים. הוא שתק חוכמה ולא שיחק אלא תפקיד אחד. המים בשירותים לא התביישו ונפלו באסלה בצחוקים. הגוף היה לו למטרד עם הנקבים שחייבים כל הזמן לתדלק ולרוקן. הוא הבין ולא הבין אם כדאי לזוז, הוא לא רצה להיות הוא - וגם לא מישהו אחר. משום מה העולם אהב אותו. אהבה בלי סיבה ברורה, אולי כי צמח כל השנה. רקפת בחורף ודרדר בקיץ. תמיד עמד צבעוני במקום, צבעוני בלא מאמץ. ירד טל? מה אכפת לו, הרי אין לו בכלל פקעת. בלילה - אורות של מכוניות חשקו לאסוף אותו אל בין הפנסים ולחבקו. לפרק אותו לגורמים חמים. מה זו המלה שאמרתם, שאל. מה היא אומרת? נערות ארוכות רגליים עם שיער זהוב צחקו אל פיהוקו והתמוגגו מאינותו. נועד להיות אהוב, נועד לאכזב, נועד כמו כולם. לסתום חור. צרכן אוויר.
|