הזרקורים שעל הבמה לא מאפשרים לך לראות את הקהל באולם החשוך, רק לשמוע את נהמתו. אחרי שקראתי פה ושם ברחבי הקפה שהיתהאכזבה מהפאנל בו השתתפתי בוועידה, כולל נטישה של חלק מהקהל, נדמה לי שעדיף ככה. מספיק כל השטויות שרצו על הבמה, אם הייתי רואה את הנטישה של הקהל המבוכה היתה מחייבת אותי להתחיל לדמיין את כולכם עירומים או משהו, כדי לא להסמיק. 

ככה דמיינתי את כולכם עירומים סתם בשביל הכיף.

כלומר, מה עוד יש לי להוסיף שלא כתבתי כבר בפוסט לקראת הפאנל (מוזר שקראו אותו הכי הרבה אנשים עד היום, ובכל זאת אין תגובות)? הרי חוץ משגיא חמץ ואדם שוב, נדמה לי שאף אחד על הבמה לא דיבר בכלל בשפה הרלוונטית. זה לא שאני חושב שענף יחסי הציבור מת (למרות שלעתים קרובות הוא מריח ככה), אבל בפאנל היה, כמו שכתב האחשלי, ריח ברור מאוד של פחד. ריח שהזכיר את הפאנל של ראשית הערב, בואו דנו ראשי חברות שפספסו את האינטרנט עד היום "איך לא לפספס את האינטרנט". מ-פ-ח-ד-י-ם-? בצדק. 

חברים, שמכירים את חיבתי למריבה הגונה, תהו למה הייתי רגוע יחסית. לזה יש שתי תשובות: האחת, קשה להתרכז כשיש מולך כל כך הרבה עירום, והשניה - מה כבר יש לומר לאנשים שמדברים על מסכים שמראים את כל האינטרנטים? אנשים (וכאן אני מדבר גם על מנהלי שיווק ופרסומאים שהיו בפאנלים האחרים) שמסרבים להתייחס לאמת הבסיסית, שמותג מתקיים רק במוח של האדם ולא עלהבורד במשרד של הקריאייטיב, ומי שמעוניין להגיע לשם רק באמצעות השידורים המשעממים של אמצעי המדיה העתיקים נדון להיות לא רלוונטי (ברוכין אמר שהוא מקווה לכתוב על הנושא. כולי תקווה שיעשה כן). 

ב-1999 השתתפתי בכינוס עם תעשיית המוסיקה והדיסקים שנערך בבית סוקולוב. הימים ימי ראשית הנאפסטר וה-MP3. מאז לא אמרו אנשי התעשייה הזו שום דבר חדש. ההבדל הוא שעכשיו אפילו הם לא מקשיבים לעצמם. שלמור, רהב וכל התעשייה הזו תשתנה - או תמות. ולא נמאס לחזור ולומר את מה שאומרים ביחס לאינטרנט עוד מראשיתה, עוד מלפני פורמט הבלוגים: "באינטרנט, כל אדם הוא תחנת שידור". ואם לא תפסיקו רק לשדר ותתחילו גם לקלוט (גפן, תרגע, ברור שאני לא מדבר עליכם מותק) - תהפכו ללא רלוונטים. הקפה, אגב (ומברוק לשלמור על הבלוג החדש מהיום) זו התחלה טובה. 

שתי הערות שהצלחתי איכשהו להגניב והייתי מבסוט מהן:

"אולי די? אתם מדברים על טוקבקים, נושא שהיה פאסה גם בכנס של גלובס לפני ארבע שנים" (באמת תהיתי למה לא ציטטו אותה בידיעות על הפאנל בדה-מארקר...).

(על ההבדל בין עיתונאים לבלוגרים מנקודת המבט של יחסי הציבור): "בלוגרים לא עושים קופי פייסט להודעות לעיתונות".

סך הכל, הפאנל סיפק את סחורת הדאחקות, הצחוקים והיש-על-מה-להגיב-בבלוג. הביא את הכותרת, שנאמר (המאוד לא רלוונטית לנושא כשלעצמה. טוקבקים. פחחחחח). הדיון עצמו, למרות מה ששלמור ורהב חושבים, לא יתקיים בכנסים וגם לא באמצעי התקשורת. הוא  כבר מתקיים ברשת. בניגוד לחברות התקליטים וכמו חברות הטלוויזיה, תעשיית יחסי הציבור מתבקשת להישאר קשובה למה שהולך - אתם מבינים, לא בטוח שיודיעו לכם בזמן.