בדקתי ביומן. כבר 9 חודשים שלא כתבתי כלום, לפחות לא פה. וזה התחיל ככה: הבלוג "נתקע". פניתי לתמיכה ולא השיבו לי. לא הצלחתי להיכנס. מצאתי את עצמי מתוסכלת. פניתי שוב ושוב, ולא הועיל.

אבל דברים קורים, שגרת החיים ממשיכה לה, לשמחתי, לשמחתנו, והבנתי שההפסקה הזו הצליחה לפנות אותי לדברים נוספים, לא פחות חשובים ולא פחות מהנים.

המשכתי ללמוד, המשכתי לעסוק בעינייני לפרנסה ולתחביבים (וזה דיי חופף לשמחתי הרבה), וכמובן, והחשוב ביותר- יש משפחה לטפל בה. והבלוג נשכח כלא היה. אין ספק שזמן הישיבה מול המחשב פחת (לא רע כל כך). פה ושם הבזיקה בי המחשבה "מה עם זה", אבל עזבתי אותו, "שינוח". שאני אנוח.

ואז, בערב סגרירי אחד, החלטתי להמשיך מאיפה שעצרתי בעולם הוירטואלי. לא יודעת, פשוט החלטתי ש"נחתי" מספיק.

ברגע שהחלטתי גם קיבלתי עזרה מהתמיכה, והנה אני פה.

ובשביל הכנות- כתבתי לפני יום או יומיים פוסט, ואז החלטתי למחוק אותו, כי הוא לא היה לקוח מה"אני מאמין" האמיתי שלי. אבל זה כן.

בלב ידעתי שזה יקרה- כשמחליטים לעשות משהו, ההזדמנויות מגיעות. התשובות מגיעות. רק צריך לשים לב אליהן.

הגעתי להבנה שזה דבר שחוזר על עצמו. ברגע שאנו שלמים עם משהו, הוא קורה.

אנחנו יכולים לשנות עולמות אם רק נרצה, ובכל דבר.

ובנימה אופטימית זו ההמשך יבוא...