0

מ - לאה ל - רועי / מפגש בין עולמות

47 תגובות   יום שלישי, 2/3/10, 20:35

יעקב ממתין לי בחניית הבית מקבל את פני בחיוך בסבר פנים נאות,
ומוביל אותי אל שער הכניסה,
רגלי רועדות מהתרגשות, הוא צועד אחרי בכל הכבוד הראוי,
נבוכה משהו מהמעמד המרגש לנוכח המפגש עם עולמו של רועי .

בכניסה לבית ממתינה אורלי, מקבלת את פני בחיבוק כשאני מושיטה ללחיצת יד
ומחזירה ועוטפת אותה בחזרה אל חיבוק חם המרגיש כמו כאילו שבתי הביתה,
ברוכה הבאה היא ממלמלת תוך כדי שהיא מחבקת ומובילה אותי אל השביל בגינה
אל עץ הזית הענק,

השלט החרוט באותיות גדולות,

למרגלותיו בריכת דגים המתכסים בשכבת עלים ירוקים.
השקט מסביב ורק קול פעפוע המים מבריכת הדגים נשמע כמו קונצרט של חיים.

שמונה ברושים נשתלו השבוע לרגל יום האזכרה השני לנרצחים,
אני רועדת כמו עלה נידף למרות היותי מכוסה מכף רגל ועד ראש,
אוחזת ביד אחת את תיקי וביד השניה את התמונה העטופה בניילון עבה.

אורלי מובילה אותי אל מאחורי גינת הבית ,

אל המקום בו השקיעה והזריחה נראים כמו כאילו העולם נברא בנקודה הזו כל בוקר מחדש

ושוקע אל מצולות הים בהמתנה לבוקר הבא.
הרחבה אליה מגיעים חבריו של רועי מכל מעגלי חייו ,

לומדים פרקי תורה , שרים ומבלים עם המשפחה.


אני עומדת שם ומרגישה כמו הזמן נעצר מלכת,

כמו התנתקות וזכות לנוכח חיי היומיום המטורפים שלי ,
דמעות מציפות את העיניים ואני רק שותקת,

לא יכולה לומר מילה,

מביטה לתוך עיניו של יעקב,

מסבה ראשי לאורלי והם עומדים שם ושותקים איתי.

הביטי אל קיר הבית, אחרי ששתלנו את עץ הזית,

הוא משתקף על הקיר בדמות אייל ...
אני מביטה ולעיני מתגלה מחזה מרהיב כמו צויר ציור על הקיר,

כמו כוונה התאורה,

כמו נבנה קיר הבית וכמו הוכן מיקומו של העץ ליצור את ההשתקפות.


אורלי ויעקב מובילים אותי אל תוך הבית החמים, המואר ועטוף בצמחייה העולה ויורדת מהתקרה ומשרה אוירה של חיים בתוך הבית.
שולחן קטן בכניסה לבית עליו מונחת תמונתו הידועה של רועי כשהוא מבכה בתפילתו ומספר סידורי תפילה מונחים לצידיו.
לא מצליחה לעצור את דמעותי,

כמו ברגע דומייה אני מביטה לתוך עיניו העצומות וידיו הקפוצות בתפילה ומרכינה ראש.


אילולא אורלי ויעקב אשר מלווים אותי הלאה לפינה נוספת בבית ומעוררים אותי לחייך אליהם שוב,

יכולתי לעמוד שם ולמרר בבכי.
אני מביטה לכל פינות הבית רחב הידיים המעוצב בטיב טעם ,

בצניעות ובאהבה גדולה, תמונותיו של רועי תלויות בעוד שתי פינות לזכרו מוקפות בספרי קודש,

זמירונים שהופקו לזכרו .

ואז, רגע אחד בו אורלי ואני עומדות בסלון הבית ויעקב נחפז אל המטבח להתקין עבורי משהו קל לאכול ושתייה להגיש לשולחן,

אני מושיטה לאורלי את התמונה העטופה ותוך כדי אחיזתה אני שולפת את הניילון העבה ומלמלמת מספר מילים ...
אורלי מושיטה ידיה לקבל ממני את התמונה ומתיישבת על הספה הקרובה כשהיא מלטפת את המילים הכתובות,
עוברת באצבעותיה משורה לשורה,

על כל פרח מצוייר,

מרחיקה ומקרבת,

קמה ומביאה משקפיים ומגלה כי מסביב לפסוק הכתוב,

"אנא בכוח" עוטף את מרכז התמונה

והחיוך נסוך על פניה,

את זה הבנתי מאוחר יותר.
אורלי מסבירה לי את מקטעי הפסוק ומשמעותם והההקשרים אל רועי.

 

 

אורלי בוכה בלי דמעות,

אני מביטה בה כאמא לילדים בוגרים בגילו של רועי כשנרצח בפיגוע בו נרצחו שמונה בני ישיבת מרכז הרב בירושלים.
מתיישבת לצידה ועוקבת אחר אצבעותיה,

אחר הבעות פניה,

אחר עיניה ושואלת אותה -

אורלי, איך את עושה את זה.


והיא מדברת אלי ודמעות מרטיבות את פני,

את צווארי ונופלות על בגדי כמו נהר מתפרץ ,

היא קמה ממקומה ומגישה לי ממחטות נייר .


תה , תשתי תה באיזה טעם שתבחרי, ומגישה לי קופסא מעץ ואני בוחרת בנענע...

ויעקב בספה ליד  מקריא עבורי מילים שנכתבו לזכרו של רועי ואני מביטה על תמונותיו של רועי

ומתחברת לתוך עולמו ורגע אני בעולם של אורלי אמו ויעקב אביו ואחיו הנמצאים בבית ומאפשרים את תשומת המלאה אלי ומכבדים אותי באמירת שלום מחוייכת.
רגע נוסף אני בעולמו של רועי מחייכת אל תמונתו

ונראה כאילו הוא מחייך אלי בחזרה ואומר,

הכל בסדר היי נינוחה וכמו מודה לי על ביקורי.


ספרים נכתבו על רועי,

על תפילתו הרמה,

על טוב ליבו,

על צניעותו והליכותיו,

על מידותיו הטובות,

על מפגשיו עם אנשים בכל רחבי המדינה והעולם,

רבנים גדולים מספרים על עוצמת תפילתו של רועי אשר דבקה בהם.

יעקב מקריא מתוך הכתובים ומעביר לי תמונות ,

שירים, ספרונים שהוצאו לכבודו, שירים של רועי,

ציורים שצייר בילדותו,

ואני מקריאה בקול מילים שכתב רב על תפילתו וקולי דועך וגרוני מתמלא דמעות.
 
אני בוכה ומתנצלת,

מתוודה על התרגשותי מהמעמד המכובד אליו זומנתי ועל הזכות הגדולה אותה קיבלתי.
וכמו מנחמים אותי ומחזקים אותי הזוג אורלי ויעקב הוריו של רועי הי"ד  

ואני באתי לחזק אותם ואין לי יכולת לעשות זאת נוכח המעמד הקדוש הזה.
 
יכולתי להמשיך ולתאר את רועי במילים רבות,
אין צורך לעשות זאת,

צריך רק להביט בתמונתו של רועי בזמן התפילה ולהבין את הנשמה הקדושה הזו שנרצחה ע"י בני עוולה מפלצות אנושיות .
ואני שואלת בליבי - למה?
ועונה לעצמי - אין כאן למה בכלל...
 
יכולתי להמשיך ולתאר את ההתרגשות והחוויה במפגש המשפחתי עם אורלי ויעקב

ולתאר את החששות אשר ליוו אותי עד לישוב אליו הגעתי - כמו באה להעיר את הכאב שלהם.
אך הכאב שלהם לא נרדם אף פעם גם כשהם ישנים,
הכאב של אבא ואמא לעולם לא נגמר ומלווה אותם כל רגע , כל נשימה וכל מחשבה.
כאב הנוגד את כל חוקי הטבע האנושי - הורים קוברים את ילדיהם הזכים.
אין לו גודל ואין לו הבנה כלשהי,
אין בכי בעולם אשר יוכל לכבות את האש הזו הנמצאת בליבם,
 
מושג הזמן אבד לי מרגע כניסתי לישוב ואל ביתם של אורלי ויעקב ורגע הפרידה הגיע לכאורה כמו באופן טבעי,
אורלי ויעקב מובילים אותי בנסיעה אל שדרת הבנים של הישוב ואני צועדת בשביל המואר בתאורה רכה וריחות צמחי תבלין ארצישראלים מדיפים כמו סימפוניה במרקם של ריחות.
 
אורלי מחבקת אותי חיבוק ארוך וחם,

מספר דקות אנו עומדות חבוקות ואני עוצמת עיניים ומתמכרת לאהבה הרכה שלה.
יעקב עומד בצד ומביט בנו, מחייך ומודה לי על ביקורי,
 
הדמעות שוב מציפות את העיניים והמילים יוצאות מפי בבליל מעורבב של תודה וזכות לקבלת הפנים המרגשת.
הזכות ליצור לזכרו של רועי ,

הזכות להכיר משפחה בישראל,

הזכות להיות חלק מעולמו של רועי
חלק מהמשפחה היקרה אשר איבדה את יקירה ואין נחמה.
 
אין לי מילה אחת לנחם
כל דמעותי באותו ערב מכובד לא מנחמות לב שורף מכאב,
 
את לא צריכה לומר מילים
את מציירת אותן ביצירותייך
ושלח אותי בשליחות אמיצה למסור את הציור למשפחה
להגיש מנחה לזכרו ולעילוי נשמתו של רועי הילד הזך שנרצח בדם קר,
 
יצאתי לשליחות מלאה חששות
וחזרתי ממנה הביתה

מלאה בחוזק
מלאה ברצון טוב יותר,
מלאה בתובנות
מלאה בפרופורציות,
 
מלאה בחדוות היצירה,
מלאה בחיים
 
 

דרג את התוכן: