לפני חמש וחצי שנים חיבקה אותנו אשה יפה וגדולה מהחיים.

היא היתה בת שלושים ומשהו וכשדיברנו בטלפון, עוד לפני שהגענו לבחון האם בית הספר מתאים לבן שלנו, נשבתי בקסם קולה.

היה לה קול צעיר, נעים, מעט ילדותי ונקי כזה, אבל איש לא הכין אותנו לאישה היפיפיה והצעירה שתעמוד שם למולנו ותקבל את פנינו.

איזה יופי לא נתפס, עמדתי ובהיתי בה וכשאמרה לנו שהיא רוצה לשוחח עם הבן שלנו ביחידות וחטפה אותו בקלילות לטיול בתוך גן עדן שקשה היה לעכל שהוא בית ספר, ישבנו בחדרה, חדר המנהלת אירית וחיכינו בדריכות לחזרתם.

רבע שעה שוטטו השניים בחצר, בכיתות וכששבו יצאו בן זוגי ובני והשאירו את אירית ואותי לבד.

ישבנו שם שתינו.

שתי נשים לא רחוקות בגילן, שתי נשים להן ילד אישי בעל שם זהה והיא הביטה בי בעינייה הנבונות והיפות ואמרה לי מה שמעטים לפניה, בעיקר במערכת החינוך הממלכתי התקשו להוציא מפיהם. היא אמרה לי:

"אני רוצה את בנך איתנו כאן. לא מבטיחה לך דבר, לא יכולה לומר שהשילוב יצליח או שלא, אבל אני מוכנה לנסות".

ישבתי במשרדה ובכיתי, בכיתי כמו תינוקת, בכיתי מאושר.

וכשעלה בני כחודש לאחר מכן לכיתה א' בבית ספרה של האישה הגדולה הזו, איש מההורים לא הבין שם שאין זה בכי רגיל של הורה שילדו גדל ועובר אבן דרך מהגן לבית הספר, זהו בכי של ניצחון, בכי של השתוממות והתפעמות מכך שהבן שלי נמצא עם ילדים בני גילו ונראה כל כך נינוח ביניהם, כל כך שייך.

איש לא הכין אותנו למסכת הייסורים הבירוקרטים שמשרד החינוך יערים עלינו בשנים הבאות, איש גם לא יכול היה לחזות כיצד הלביאה הזו, אירית - מנהלת בית הספר תלחם לצידנו כנגד חלק מהממסד אליו היא משתייכת.

פורצת דרך שכזו, אף פעם לא נתנה לנו לומר נואש.

והיום, חמש שנים אחרי היום ההוא בו ישבנו ביחד במשרדה, כשלה מלחמתה האחרונה, מחלה ארורה וטיפילית הכריעה אישה חזקה וגדולה מהחיים, אשה שהיתה אחד מבני האדם הגדולים ביותר שפגשנו בחיינו.

אירית שלנו נפטרה היום בקרב האחרון שלה והיא כל כך צעירה, כל כך נוכחת, כל כך חסרה בנוכחותה, היא כל כך איננה ואנחנו מתקשים להיפרד ואפילו לא הספקנו להגיד תודה.

תודה אירית, את התקווה לעולם טוב יותר ועכשיו עזבת אותו, השארת אותנו מיותמים ממנהיגות ויופי שכמוהו לא נראה עוד לעולם.

אנחנו אבלים את לכתך ולא מסוגלים להכיל בכלל את המשפט הזה.

פורצת דרך שכמותך והכל בענווה לא מודעת, קסם אחת....אוף לא יכולה להפסיק לכתוב אותך, להחיות אותך עוד קצת.

חשבתי שזה יעזור, חשבתי שאפרוק, אבל אי אפשר לפרוק את מה שטרם עוכל....לא יעוכל לעולם. 

אוהבת אותך, את שומעת???????

קצת על אירית שלנו:

http://www.misgav.org.il/475/1570.htm