מתחת לבית שלי יש סופר של שופרסל. לפעמים כשאני צריכה סיגריות, או משהו לשתות, או איזה משהו לנשנש אני יורדת לסופר. אני יודעת שאני אחכה בתור ארוך ואתקע בקופות למרות שיש לי שני מוצרים ואני בתור של הקופה המהירה. אני יודעת שאם אעיז לבקש סיגריות, הקופאית תעשה לי פרצוף שאני מקימה אותה. אני יודעת שאף אחד לא יהיה נחמד אלי ואני יודעת שאחזור הביתה עם חמש מחשבות נאצה חדשות על הסופר.
ליד הבית שלי יש חומוס של דרוזים ולידו יש פיצוציה. עד לא מזמן הפיצוציה היתה שייכת לבחור צעיר שהשתדל בעיקר לגרום נזק לסביבה, לצייר על הקירות שמסביב לקיוסק למרות שהם לא שלו, לשים מוסיקה רועשת בשביל להפריע לחומוסיה השקטה והנעימה ובגדול להיות לא נחמד ולהתנהג כאילו הפיצוציה שלו היא ממש עונש עבורו. מאז שהוא שם, הפסקתי אפילו לעבור ליד הפיצוציה כדי לא לחזות בבחור הדוחה שישב שם.
אבל, לפני כחודש, עברה הפיצוציה לידיים חדשות. הקירות נצבעו, הדלפקים חודשו והמוצרים טריים ללא טיפת אבק עליהם.
חידשתי את ביקוריי בפיצוציה ונכחתי לדעת שהבעלים החדשים הם ערבים ישראלים. או אולי דרוזים, מה זה משנה. הם נחמדים ואדיבים, יש להם קורא ברקוד כדי לתת מחיר מדויק ולא משוער ותמיד אני יוצאת משם עם ברכת יום טוב.
בפינה ליד הבית שלי מדברים בעיקר ערבית. זה מהחומוס בא לאלה מהפיצוציה לפרוט שטרות, זו מהפיצוציה הולכת לשבת על השולחן של החומוס בחוץ לקרוא ספר בערבית ולנוח קצת.
ובתוך כל זה נכנסים ויוצאים תל אביבים מצוחצחי עברית, שרוצים מרלבורו לייט או בא להם חומוס דרוזי שבו בלונדינית תל אביבית תיקח מהם הזמנה ותעשיר את קופתו של כפר יאסיף מהגליל. (חומוס - המקום היחיד בארץ שבו בלונדיניות מקבלות משכורת מערבים).
בקומה שלי יש דירה שגרים בה אזרחים מצרים. אולי עובדי השגרירות שנמצאת ברחוב באזל, אולי מסיבה אחרת. אבל תמיד כשהם יורדים איתי במעלית, הם מברכים יפה לשלום, הם מחייכים והם בטח מריחים יותר טוב ממנהל הסופר למטה.
אני אוהבת את הפינה הדו קיומית ליד הבית שלי ואני שונאת את השופרסל ה"יהודי" מתחת לבית שלי. זה שעושה לי בעיקר רעש, לכלוך ועצבים.
אולי זה סימן לחיים משותפים באמת, על אדמה אחת שלא משנה לה מי חי עליה.
ושכאני אומרת מייק חומוס, נוט חמאס, אני פונה גם ליהודים. כי גם אצלנו יש אנשים שמעדיפים להילחם, לשנוא ולהישאר בכוכי דעותיהם החשוכים.
אבל לחיות ביחד, הרבה יותר נעים.
לא צריך הרבה. רק כסף קטן לקולה, פיתה גדולה לחומוס, חיוך וברכת יום טוב ואולי לא יזיק גם לנו ללמוד עוד שפה, כמו שהשכנים שלנו עשו.
ואיך כתוב במאחורה של התפריט בחומוס - "כולנו בני אדהם".
אילליכה.
איליליכה. |