אני קוראת עכשיו את הפרק החמישי בספר של רובין שהנושא שלו הוא התפננות, כלומר בילויים. בפרק זה היא מדברת על הנסיון המכוון שלה להשקיע בפעיליות פנאי מהנות. אחד הדברים המעניינים שהיא גילתה זה שמה שמהנה אותה זה לא בהכרח מה שמהנה אחרים (עד כאן זה נראה לי מובן מאליו) ויותר מזה, זה לא בהכרח מה שהיא דימיינה לעצמה כראוי להנאה. וכך, אחת המשימות שהציבה לעצמה היא לגלות מה היא באמת אוהבת לעשות. מה שכמובן חשף לפניה גם את כל הדברים שהיא אינה אוהבת לעשות. גילוי זה גרם לה לעצבות מסויימת. כיוון שהיא גרה בניו יורק הצע האפשרויות לבילוי הוא עצום אבל היא נאלצה להודות שלחלק גדול מהאפשרויות האלו בכלל לא מהנה אותה. ובכלל העולם מציע כל כך הרבה דברים יפים שאפשר לעשות ולראות ולהינות מהם אבל אנחנו לא נהנים מהם. היא הגיעה למסקנה שאפשר לבחור מה לעשות אבל אי אפשר לבחור את ממה להנות. תחושת המגבלה הזו ביכולת ההנאה מלווה אותי מזה זמן רב. את העובדה שאני שונאת מסיבות גיליתי עוד בשנות העשרה שלי ואת חוסר החיבה שלי לתיאטרון כבר בגיל שש אבל רק לאחרונה הבנתי שאני לא נהנית ממוזיאונים, לא נהנית במיוחד מנסיעות לחו"ל, אפילו לא נהנית מקריאת ספרות יפה (משהו שדווקא בילדותי אהבתי), לא כל כך נהנית מסרטים, לא אוהבת ארוחות ערב אצל חברים (מעדיפה שיבואו אליי), לא נהנית במיוחד מקונצרטים (הופעות מחול קצת יותר). שונאת ללכת לימי עיון וכנסים. אני כן אוהבת, לעומת זאת, לשבת בבית קפה (עם חברה או בלי), לקרוא ספרי עזרה עצמית, לעקוב אחרי האח הגדול או כוכב נולד, לכתוב בלוג בדה-מרקר, ללטף את החיות שלי, לעיין במדור המתכונים בידיעות אחרונות ולפעמים לבשל משם משהו, לפעמים לתפור משהו או לסרוג משהו או לצייר משהו (אבל לא תמיד), לבקר באיקאה, לקנות פנקסים צבעוניים ולעשות רשימות מסוגים שונים. |
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בזה אנחנו ממש שונות. אני מתבלבלת כשיש הרבה אופציות. הבנתי שאני תמיד מעדיפה ערים קטנות יותר עם פחות אופציות. כי האמת היא שגם אני כמו גב' רובין נהנית באמת ממעט מאוד דברים וכשיש היצע גדול מדי אני מתוסכלת מזה.
פיספסתי אתכן לקפה. חזרתי רק עכשיו.
דוקטורה
עוד מעט יוצאות לקפה במרכז ה'קריה'
יש סיכוי להפגש?
הקטע הזה עם ניו יורק , או כל עיר גדולה אחרת , ממש מגניב בעיני
ומזה אני הכי נהינת.
האופציות!!!!!
הן שעושות לי אתזה.
הטיפול בבעה"ח שלי הם לא בגדר מעשה טוב אלא מעשה אגואיסטי לגמרי. אילו הייתי מתנדבת בצער בעלי חיים (ניסיתי) הייתי עושה מעשה טוב. ותתפלא, יש אנשים שנהנים להתנדב בבתי אבות.
דרך אגב, למה לא שאלת איפה הטוב. עד כמה שזכור לי אין לי ברשימה: להתנדב בבתי אבות, לשחק עם ילדים, להתנדב למשמר האזרחי ועוד. אני אפילו לא תורמת לאגודה למלחמה בסרטן. כך שבאופן כללי נראה לי שיותר מאשר חסרים בהנאות שלי מעשים רעים חסרים שם מעשים טובים.
תודה על התיקון. כנראה הלכתי על הכיוון הגרמני. אכפת לך אם אמשיך בו? כבר התרגלתי.
לרכל זה פנטסתי אבל זה לא נראה לי כמו רוע. אבוי למי שלא מרכלים עליו. באשר למתיחת הביקורת, אני עושה את זה המון אבל אני לא ממש נהנית מזה כי אני מרגישה שהכל חוזר עליי והחתול השתין עליי. משום מה, באופן כללי, רוע מצידי גורם לי להרגיש חרא עם עצמי (למרות שאני גם חושבת שצריך טיפה ממנו אחרת הכל מתקתק מדי). בכל אופן, בשביל להרגיע אותך, אני יכולה להגיד שאני משתמשת בו לעתים, גם אם אין הוא מהנה אותי במיוחד.
אוי, אתן כל כאאאך נחמדות. מה עם קצת רוע? למשל, לרכל? למתוח ביקורת על אחרים? (וזה ממש בקטנה).
אני למשל, אוהב לתקן לאנשים שגיאות - גרצ'ן ולא גרטכן for christsakes
רשימה יפה ואמינה (בעיקר ללטף את לוקי). ובקשר לבלוג, תשתמשי בו חופשי.
אז בגללך התחלתי לחשוב גם מה אני באמת אוהבת לעשות:
לצייר
לאהוב
לפגוש חברות
לראות עננים וים
לשמוע מוסיקה באוטו ובסטודיו
ללטף את לוקי
ואז ניזכרתי שזה הבלוג שלך ולא שלי-רק רציתי שתדעי שהבאתי אותי לתובנות חדשות...
תודה בונבונייטה. אילו יכולתי להנות מכתיבת דברים גדולים אולי הייתי כותבת אבל גיליתי שאני נהנית יותר להתעסק בקטנות.אין לי את רוח הקרב שיש לך כך שכל מאבקי הם ביני לבין עצמי.
תודה נילי ואני שמחה לכל ביקור ושמחה לבקר גם אצלך, בייחוד בנופים הנשגבים שאת מצלמת.
א אהבתנו המשותפת לאח הגדול כבר הספקנו להתוודע. נחמד לגלות שיש עוד דברים.
*
אני אוהבת לקרוא אותך,
את כותבת על דברים פשוטים, קטנים שלמעשה גדולים, מהחיים, ומאד בכנות :-)
מאז שנפתחת לעצמך וכותבת כאן כל כך נוגע ויפה
למדנו להכירך יקירה
את אשה מעניינת ומהנה
אוהבת לבקרך
ענת!!
שמת לב כמה דברים את אוהבת!!!!
ממש מדהים.
יש נו כמה דברים משותפים שאני אוהבת לעשות.
לראות את האח הגדול וגם את כוכב נולד
לכתוב כאן
ולכתוב בכלל.
וגם לשבת בית קפה.
אז זה משהו
אההה
תודה
וכן אוהבת גם לקרוא אותך.