אני קוראת עכשיו את הפרק החמישי בספר של רובין שהנושא שלו הוא התפננות, כלומר בילויים. בפרק זה היא מדברת על הנסיון המכוון שלה להשקיע בפעיליות פנאי מהנות. אחד הדברים המעניינים שהיא גילתה זה שמה שמהנה אותה זה לא בהכרח מה שמהנה אחרים (עד כאן זה נראה לי מובן מאליו) ויותר מזה, זה לא בהכרח מה שהיא דימיינה לעצמה כראוי להנאה. וכך, אחת המשימות שהציבה לעצמה היא לגלות מה היא באמת אוהבת לעשות. מה שכמובן חשף לפניה גם את כל הדברים שהיא אינה אוהבת לעשות. גילוי זה גרם לה לעצבות מסויימת. כיוון שהיא גרה בניו יורק הצע האפשרויות לבילוי הוא עצום אבל היא נאלצה להודות שלחלק גדול מהאפשרויות האלו בכלל לא מהנה אותה. ובכלל העולם מציע כל כך הרבה דברים יפים שאפשר לעשות ולראות ולהינות מהם אבל אנחנו לא נהנים מהם. היא הגיעה למסקנה שאפשר לבחור מה לעשות אבל אי אפשר לבחור את ממה להנות. תחושת המגבלה הזו ביכולת ההנאה מלווה אותי מזה זמן רב. את העובדה שאני שונאת מסיבות גיליתי עוד בשנות העשרה שלי ואת חוסר החיבה שלי לתיאטרון כבר בגיל שש אבל רק לאחרונה הבנתי שאני לא נהנית ממוזיאונים, לא נהנית במיוחד מנסיעות לחו"ל, אפילו לא נהנית מקריאת ספרות יפה (משהו שדווקא בילדותי אהבתי), לא כל כך נהנית מסרטים, לא אוהבת ארוחות ערב אצל חברים (מעדיפה שיבואו אליי), לא נהנית במיוחד מקונצרטים (הופעות מחול קצת יותר). שונאת ללכת לימי עיון וכנסים. אני כן אוהבת, לעומת זאת, לשבת בבית קפה (עם חברה או בלי), לקרוא ספרי עזרה עצמית, לעקוב אחרי האח הגדול או כוכב נולד, לכתוב בלוג בדה-מרקר, ללטף את החיות שלי, לעיין במדור המתכונים בידיעות אחרונות ולפעמים לבשל משם משהו, לפעמים לתפור משהו או לסרוג משהו או לצייר משהו (אבל לא תמיד), לבקר באיקאה, לקנות פנקסים צבעוניים ולעשות רשימות מסוגים שונים. |