איבדתי את המוזה לכמה שבועות, אולי מעייפות או שיעמום או שפשוט לא היה שום דבר מרגש מדי כדי להצית בי איזשהו רגש כדי לכתוב, מצאתי משהו השבוע.

הייתי בחתונה השבוע, החברה הראשונה שלי התחתנה. אני לא בן אדם שמתרגש מחתונות אבל הפעם יבבתי כמו ילדה בת 6 שגזלו ממנה את הברבי, אני רגילה לשבת במהלך החופה בצד, בדרך כלל מקשיבה לאבא שלי שמספר לי על מבנה הכוכבים או על כל מיני מהפכות בהיסטוריה של אירופה, או סתם מערערת מתי יבוא למלות לי את הכוס בעוד יין זול ומגעיל.

הטקס הזה לא צבט לי שום פינה בלב, כי הלב שלי היה אפוף בציניות וביקורת כלפי המוסד הזה של הנישואים או אולי ערך של אהבה בעיניי אנשים. אני באה ממשפחה גרושה, לא רק ההורים שלי התגרשו, אלא כולם בני המשפחה שלי לדורותיהם התגרשו. אני לא הייתי אומרת שזה פגע בי ישירות, לא הפריע לי העובדה שיש לי שתי בתים, כי שתי הבתים שלי היו בתוך עולם אחד שלא עורער מדי מהגרושים. אבל איך שהזמן עבר גיליתי שכן משהו נפגע בי. במהלך כל הזמן שגדלתי לא ראיתי את ההורים שלי מפגינים אהבה או אפילו חיבה אחד כלפי השני, כמובן שהם נישארו חברים טובים, אבל כשההורים נפרדים בגיל 4 אתה לא זוכר מתי אי פעם ראית את אבא שלך מסתכל באהבה על אמא שלך.

לא הייתי קוראת לזה אובדן תמימות אלא פשוט שיכת ביטחון צינית, אנחנו דור שחוכך שאהבה היא זמנית, ושאהבה לא מנצחת אלא רק ההסכם ממון.

אני חושבת שהשינוי היה לפני שנה וחצי כשפגשתי מישהו שגורם לך להבין מה זה לרצות לעשות הכל בשביל בן אדם לא בשביל לקבל אלא רק בשביל לתת. מה זה לחבק מישהו ולהרגיש כואב מבפנים, כאב פיזי של כמה התגעגעת אליו עוד לפני שבכלל הכרתם, לרצות לצעוק הכי חזק בעולם שאת רוצה שהוא יעשה לך מיליוני ילדיםן קטנים בכל הצבעים ושלא אכפת לך מהסימני מתיחה שההריון יעשה לך, לאהוב אותו כל כך שאת רק רוצה להסתכל לו לעיניים המבריקות שלו ולהגיד לו בלב שלם שהוא הכל.

כשעמדתי בחתונה לפני שבוע ובאמצע החופה כשחברה שלי נשבעת אמונים לבן זוג שלה התחלתי ליבב כמו ילדה קטנה, הבנתי שאולי לא גדלתי על סיפורי סינדרלה ועל אביר על סוס לבן, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לחיות באשליה אופטימית שאהבה כן מנצחת ושמולאן רוז, הוא לא סתם סרט קיטשי ומפגר אלא שיש שם פואנטה. בסוף כן מגיע נסיך על אלפא רומיאו שחורה.