כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    לא להישאר לבד בהתמודדות עם האלצהיימר

    כאשר בן משפחה לוקה במחלת האלצהיימר – שבר גדול מתרחש לא רק אצלו. על סביבתו הקרובה משתלטת דרמה עצובה וקשה לעיכול. ישנן משפחות המתקשות להפנים את ההשתנות הכואבת של יקירן ובוחרות בדרך של הכחשה. ישנם בני משפחה הנוטלים את כל עול הטיפול על עצמם, הולכים ומתכלים אט אט תחת מעמסת הטיפול וההתמסרות האינטנסיבית הכרוכה בליווי האדם החולה. בשני המקרים, הם זקוקים להכוונה ולתמיכה מקצועית.

    בבלוג החדש שלי אני רוצה לשתף אתכם, בני משפחות לחולי אלצהיימר, באתגר הגדול שמציבה בפנינו המחלה ובדרכי ההתמודדות איתה. אני עצמי מומחית מוסמכת בתחום הדמנציה והאלצהיימר, מלווה חולים ומשפחותיהם כבר שנים רבות. התמחיתי בתחום זה בארה\"ב כשבע שנים, במהלכן ניהלתי מחלקות של חולי אלצהיימר וליוויתי את משפחותיהם. כמעט שני עשורים של למידה ועבודה עם קשישים בישראל ובארצות הברית הקנו לי ידע רב, הכולל התמחויות בתנועה לפי שיטת פלדנקרייז, ולאחרונה בגישה המכונה – Habilitation – לטיפול באלצהיימר ובמרכזה עיקרון ה\"יש\" – מה הן היכולות שנשמרו אצל החולה ואיך ניתן לעבוד איתן.

    קשה לראות אדם קרוב השוקע אל ים השיכחה והופך לאדם אחר. עם זאת, חשוב לשמור על הקשר איתו. איך עושים את זה? בבלוג שלי אספר בכל שבוע על מקרה או גילוי בו נתקלתי במהלך עבודתי ואנסה להמחיש באמצעותו היבטים שונים בהתמודדות עם המחלה.

    אורית שביט, מומחית לאלצהיימר
    הכוונה וליווי למשפחות של חולי אלצהיימר
    054-2277801
    http://www.alzheimerinisrael.com/

    0

    החיים יפים, גם לצד האלצהיימר

    2 תגובות   יום רביעי, 3/3/10, 14:52

     החיים קצרים ויפים, הם כאן לפנינו, זורמים יחד איתנו, ועלינו לחיות וליהנות מהם, למצות אותם – לפני שיהיה מאוחר מדי. גם בתקופות קשות וגם כאשר ישנם אילוצים, חרדות מאיימות וחששות מהלא נודע. 

     

    כאשר אני מלווה ומדריכה משפחות של חולי אלצהיימר אלה הם המסרים העיקריים שאני מנסה להנחיל לליבם. נכון, אני אומרת להם, עכשיו קשה, עצוב, כואב, מדאיג, מסובך – אבל אתם חייבים להמשיך בחייכם הנורמאליים, לגרום להם להיות טובים ומלאים, יחד עם המחלה ודווקא בגללה. אני עושה מאמץ רב בחיזוק המטפל/ת הראשית בחולה, שהוא המתמודד העיקרי בפועל עם הקשיים והאתגרים היומיומיים.

     

    אני יודעת שאין זה קל. קשה להתפנות מעול הטיפול והדאגה, להשתחרר ולמצוא נתיבים אחרים, קלים ומהנים לחיים. עם זאת, זה הכרחי. חשוב ביותר שהאנשים המטפלים באדם החולה ידעו למלא את המצברים של עצמם, ישכילו לשמור על איזון הנפש ועל בריאות הגוף, יקפידו לא לאבד את השמחה וההנאה מהחיים.

     

    בתוך שאני מהרהרת בכך, אני נזכרת בחולת אלצהיימר בת 80 אותה פגשתי כשניהלתי מחלקת אלצהיימר בבית אבות בארה"ב. מבני משפחתה למדתי שמעולם לא הייתה נשואה, לא היו לה ילדים, כל חייה עבדה באותה עבודה, כך שכל יום בחייה נראה בדיוק כמו זה שלפניו וזה שאחריו. בנוסף, היא הייתה קמצנית בצורה קיצונית. לא קנתה לעצמה בגדים, לא יצאה לבלות, לא צרכה תרבות, לא נסעה לנופש. כלום. אפילו טרחה להוציא את מנורת החשמל מתוך המקרר על מנת לחסוך בחשמל... אישה זאת חיה את חייה בצמצום מקסימאלי, מכל הבחינות.

     

    בגיל 80 לקתה במחלת האלצהיימר. את כל כספי החסכונות של חייה החלה להוציא על המוסד הטיפולי. היא למעשה חיה את חייה כהקדמה והכנה לזקנה, ונותרה ללא משפחה תומכת, ללא ילדים, עם משפחה ההולכת ומתרחקת ממנה (שמעולם לא הייתה קרובה אליה במיוחד) עם סכום כסף הולך ואוזל. סיפור עצוב, אותו אני מעלה כדי להדגיש את ההכרח לחיות את החיים כאן ועכשיו. במלוא הכוח. כי לא ניתן להחזירם לאחור.

     

    שלכם,

     אורית שביט, מומחית לאלצהיימר

    הכוונה וליווי למשפחות של חולי אלצהיימר


    http://www.alzheimerinisrael.com/
    054-2277801   

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/3/10 12:11:

      הי איריס - תודה על התגובה.

      אהבתי את הסיפור שלך. רוצה להוסיף, שאלה שמקצועם הוא גם יעודם - הינם בני ובנות מזל.

      בהצלחה וכל טוב,

      אורית שביט

        3/3/10 15:55:

      ככמה נכון ויפה. זה בדיוק מה שאנ עם אנשים עם סכרת ובני משפחותיהם. לשימחתי, אנני מכירה מספיק אלצהיימר אך אם מחפשים היטב אפשר למצוא טוב בכל דבר. זה בדיוק מה שאני מלמדת מתאמנים שלי ואני מומחית בזה. הסכרת עשתה לי רק טוב ועזרה לי בהרבה מצבים. כל שצריך הוא לחפש. לדוגמא, ביול שהייתי עם בעלי בתאילנד אכלנו לארוחת ערב מספר פעמים את החטיפים שהכנתי לי למקים של נפילות סוכר. אחרים נשארו רעבים. יש לי עוד הרבה כאלו כולל התחושה שמצאתי את יעודי בחיים. כמה מעט אנשים יכולים להגיד את זה על עצמם?

       

      בהצלחה

       

      איריס פלג

      ארכיון

      פרופיל

      oritshavit
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין