החיים קצרים ויפים, הם כאן לפנינו, זורמים יחד איתנו, ועלינו לחיות וליהנות מהם, למצות אותם – לפני שיהיה מאוחר מדי. גם בתקופות קשות וגם כאשר ישנם אילוצים, חרדות מאיימות וחששות מהלא נודע.
כאשר אני מלווה ומדריכה משפחות של חולי אלצהיימר אלה הם המסרים העיקריים שאני מנסה להנחיל לליבם. נכון, אני אומרת להם, עכשיו קשה, עצוב, כואב, מדאיג, מסובך – אבל אתם חייבים להמשיך בחייכם הנורמאליים, לגרום להם להיות טובים ומלאים, יחד עם המחלה ודווקא בגללה. אני עושה מאמץ רב בחיזוק המטפל/ת הראשית בחולה, שהוא המתמודד העיקרי בפועל עם הקשיים והאתגרים היומיומיים. אני יודעת שאין זה קל. קשה להתפנות מעול הטיפול והדאגה, להשתחרר ולמצוא נתיבים אחרים, קלים ומהנים לחיים. עם זאת, זה הכרחי. חשוב ביותר שהאנשים המטפלים באדם החולה ידעו למלא את המצברים של עצמם, ישכילו לשמור על איזון הנפש ועל בריאות הגוף, יקפידו לא לאבד את השמחה וההנאה מהחיים. בתוך שאני מהרהרת בכך, אני נזכרת בחולת אלצהיימר בת 80 אותה פגשתי כשניהלתי מחלקת אלצהיימר בבית אבות בארה"ב. מבני משפחתה למדתי שמעולם לא הייתה נשואה, לא היו לה ילדים, כל חייה עבדה באותה עבודה, כך שכל יום בחייה נראה בדיוק כמו זה שלפניו וזה שאחריו. בנוסף, היא הייתה קמצנית בצורה קיצונית. לא קנתה לעצמה בגדים, לא יצאה לבלות, לא צרכה תרבות, לא נסעה לנופש. כלום. אפילו טרחה להוציא את מנורת החשמל מתוך המקרר על מנת לחסוך בחשמל... אישה זאת חיה את חייה בצמצום מקסימאלי, מכל הבחינות. בגיל 80 לקתה במחלת האלצהיימר. את כל כספי החסכונות של חייה החלה להוציא על המוסד הטיפולי. היא למעשה חיה את חייה כהקדמה והכנה לזקנה, ונותרה ללא משפחה תומכת, ללא ילדים, עם משפחה ההולכת ומתרחקת ממנה (שמעולם לא הייתה קרובה אליה במיוחד) עם סכום כסף הולך ואוזל. סיפור עצוב, אותו אני מעלה כדי להדגיש את ההכרח לחיות את החיים כאן ועכשיו. במלוא הכוח. כי לא ניתן להחזירם לאחור. שלכם, אורית שביט, מומחית לאלצהיימרהכוונה וליווי למשפחות של חולי אלצהיימר http://www.alzheimerinisrael.com/054-2277801
|