כותרות TheMarker >
    ';

    ערפילית אוריון

    חוויות, הגיגים ושאר ירקות

    תגובות (11)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      26/3/10 23:23:

    הי,

    עדן חזק ואמץ ורפואה שלמה!

     

    נ.ב.

    לא סגרנו שאתה מפסיק לעשות לנו התקפי לב...

     

    חג שמח!

     

      13/3/10 17:12:


    עדן שלום,

    חזרתי לגלוש בדף שלך וחיפשתי משהו בנושא אסטרונומיה. בעבר קראתי את הסיפור הראשון וחשבתי : כל הכבוד על הכנות והתיעוד של המיקרה. ועכשיו, כשקראתי את פרק ב' הייתי מרותקת. האופן שאתה משתף אותנו הקוראים כל כך כנה, אמיתי וחוויתי. טוב שהקשבתה לגוף וניגשתה לרופא. (החיים כל כך אינטנסיביים שלא נשאר זמן ללכת סתם לבדיקות סינון תקופתיות למיניהן). כדאי לנו ללמוד לקחת את החיים ברגיעה, ולהקדיש תשומת לב לגוף וגם לנפש. עדן, תנוח כמצוות הרופאים ובטוח שבקרוב תחזור לפעילות שגרתית של העבודה המעניינת שלך וגם לפעילות גופנית ספורטיבית.עדן, אני מאחלת לך בריאות טובה וחזרה לפעילות מלאה במהרה. בברכה גילה א. ספיר

      10/3/10 08:51:


    עדן ,בוקר טוב ,

     

    מאחלת לך הרבה שנים של בריאות .

     

     אלה

     

     

      9/3/10 16:24:

    הרבה בריאות.

    סבלנות אין קץ..

      7/3/10 10:05:

    נו, זה מה שיצא מצינתור קל נוסף... לא ידענו ולא ראינו. איזה מזל שהרופאים קבעו לך עוד צינתור, איזה מזל שפגשת את החבר ההוא, החיים מורכבים מנסים קטנים...

    ועכשיו - משהו ששאלו אותי בזמן האחרון לפחות פעמיים:

    איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

    תחשוב חיובי חזק, ואחר כך גם עשר ועשרים ושלושים ו...

    שרק נהיה בריאיםרגוע

      5/3/10 02:04:


    החלמה מהירה עדן :-)

     

    משטוטית

    }{

      4/3/10 19:46:

    קבענו שאתקשר אליך לאחר הצינתור ולא אחרי מעקפים

    אז מתי להתקשר ?... בעוד חדשיים ? ...

    החלמה מהירה משננו

      3/3/10 21:02:

    קודם כל, אני רוצה להודות לך על הזכות לעקוב אחרי כל שרשרת הארועים שהתנסית בה. אפשר ללמוד הרבה מנסיונך, החל מההבנה שיש בעיה, וכלה ב"למה לצפות". חוץ מזה, היה מרגש להזדהות איתך, ולהבין, ישירות, וגם בין השורות, את יופי הכנות שלך, את התהליכים הפיסיולוגים והנפשיים, את התבונה של איפה יש ואיפה אין לך שליטה במה שקורה. 

    כל הכבוד על הצניעות והגבורה. החלמה מהירה, ונחת מהאשה, הבן, הבת, וכל האחרים והבאים.

      3/3/10 20:56:


    אוף עדן.. מה שאתה חווה עכשיו

    סבלנות ,המון סבלנות אתה צריך עכשיו

    תחשוב קדימה למה ששיפרת בצלילה הזו

    תן לקצב של הגוף להוביל את ההחלמה

    בלי בדיקות  גבורה מיותרות

    בטוח שיהיה רק טוב מכל זה

    לילה טוב ומנוחה בריאה

    ממני

     

     

     

     

     

    נשמע מלחיץ, לפחות הרווחת מזה שהאשפוז היה באסותא כי באיכילוב היה לך עוד הרבה פחות נוח
      3/3/10 18:57:
    עדן, איזה סיפור! סבתא שלי נהגה לומר בגרמנית, "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". מאחלת לך שתוכל, בקרוב מאד, לצחוק צחוק גדול מלוא הריאות!

    תיקון שבלב

    11 תגובות   יום רביעי, 3/3/10, 18:36

     מאירועי הפרק הקודם
    בחודש אוגוסט 2009, התודעתי לראשונה לכך שחליתי במחלת לב, שכיחה למדי. צנתור שהיה בעקבות התקף לב קל (יחסית) תואר לעיל כאן. מאז, קרו כמה דברים. להלן תיאור הדברים שהביאו אותי עד הלום.



    סימנים ראשונים
    לאחר החלמה מהצנתור הראשון, חזרתי לעסוק בפעילות גופנית על פי הנחיות הרופאים. פעילות זו כללה הליכה למרחקים של 2-4 ק"מ 4-5 פעמים בשבוע וכמו כן רכיבה על אופניים למרחקים שנעים בין 15-20 ק"מ לאורך הירקון, פעם פעמיים בשבוע.
    יום אחד נכנס לחדרי במשרד, חבר, מורה , צייר, שעבר ניתוח מעקפים בליבו. סיפרתי לו את הקורות אותי, הוא סיפר לי את הקורות אותו, והפלגנו בשבחי הפעילות הגופנית המתונה. במסגרת השיחה, שאל אותי האם אני מוצא את עצמי נעצר למשל ליד חלונות ראווה, או סתם צופה בעמידה בבניינים מרשימים לאורך דקות ארוכות? "תחשוב טוב!, תהיה כן עם עצמך, שכן, אם כך הוא הדבר, לך לבדוק את עצמך שוב". אז החלטתי להיות קשוב יותר לגופי, ואכן הבחנתי כי ישנם קשיים בנשימה בעליות, ולעיתים אני מוצא את עצמי בוהה בחלונות הראווה. כך מצאתי את עצמי מהר מאוד מול הקרדיולוג, ששלח אותי לבדיקת מיפוי לב במאמץ . עשיתי תוצאה יפה מבחינת הזמן - 14 דקות משהו שלא כל אחד עומד בו, אולם התוצאות הגראפיות הראו כי המחלה עושה את שלה ויש לפחות עוד סתימה חדשה וגדולה. לאחר דיונים עם רופא נוסף, הוחלט כי אגש לצנתור נוסף. משהו פשוט, יום -יומיים מנוחה אחרי וחזרה לעבודה ולקצב החיים התוסס.

     

    הצנתור השני - יום שני 22 פברואר 2010
    למרות שמועד הצנתור נקבע לשעת אחר צהריים, החלטתי לקחת את היום כולו כיום חופשת מחלה. בבוקר עוד ליוויתי את בתי לבית הספר, פגשתי חבר ילדות מבית הספר היסודי וחטיבת הביניים שמסתבר שגר בקרבת מגורי. ליוויתי גם את הבן אל תחנת האוטובוס בחזרה לבסיסו הצבאי, מעט עבודה מהבית, ובצהריים שמתי פעמי אל עבר בית החולים. הפעם, מכיוון שהצנתור יזום, הופניתי על ידי קופת החולים אליה אני שייך, לבית החולים אסותא רמת החי"ל , בית חולים חדיש ומצויד במיטב הטכנולוגיה ומשרת את הרופאים שמגיעים לטפל בחולים מהמחלקות המובילות בבתי החולים הציבוריים. החלטתי לעשות חלק מהדרך ברגל כדי לעמוד במטלת הפעילות הגופנית היומית ומצאתי את עצמי צועד מקניון איילון לכוון בית החולים שנמצא בין בנייני ההיי-טק של רמת החי"ל. הליכה עם התרמיל על הגב, הראתה לי הפעם באופן מובהק כי יש בעיה, ולמרות שקצב הליכה היה מהיר וסביר, ורגשתי את קשיי הנשימה והלחצים הנובעים מ"הבעיה".
    הגעתי לבית החולים בזמן.  קיבלו אותי והקצו לי תא המתנה עד שאורד לחדר הצנתורים. הצנתור נקבע לשלוש אחר הצהריים, אול מכיוון שהרופאים המצנתרים עושים כמה וכמה (וכמה) צנתורים בטור, סיבוכים שצצים לעיתים האריכו את ההמתנה שלי לכוון תשע ושלושים בערב. מה עושים שש שעות? בית החולים מצא פתרון מעניין לנושא הזמן בדמות מסכים על זרועות שנמצאים מעל כל מיטת חולה. המסכים יכולים לתפקד כטלוויזיה רב-ערוצית או כדפדפן אינטרנט כאשר המסך עצמו הוא מסך מגע וניתן להגדיר את חציו כמקלדת. - בשביל אחד כמוני- פתרון מושלם להשאירני סבלני מספיק בהמתנה. רעייתי שהגיעה ללוות אותי, הצטיידה לה במספר ספרים בחנות הספרים בקומת הכניסה והחלה לקרוא באחד מהם במרץ.
    בתשע וחצי הוכנסתי לחדר הצנתורים. כרגיל שני רופאים, מצנתר ראשי ו"טייס משנה". ומחלקת בקרה ומאפשרת להם לעשות רי-פליי של כל שלב בתהליך. הפעם נכנסים עם הצנתר דרך היד (ימין) - קצת יותר כואב, אבל הרבה יותר פשוט לסגור מאשר כניסה דרך המפשעה. אני מביט במסך הגדול השטוח, תוך כדי הידוק שיניים (מפאת הכאב) "מר אוריון" אומר הרופא, "המחלה שלך התפתחה יפה מאוד, הנה העורק שפתחו לך באוגוסט - הולך ונסתם לו, והנה העורק שעליו התלוננת בבדיקת המאמץ סתום ב-90% והנה אחר במצב דומה והנה רביעי באותו המצב. אין לי הרבה מה לעשות אתך - אני ממליץ לך לעשות ניתוח מעקפים מחר."
    אני עדיין לא מעכל, אבל מרגיש איך הד"ר מושך את הצנתר מגופי ומכין אותי להוצאה. "יש לי עוד צנתור אחריך, ואז אעלה אליך ואסביר לך", אומר הד"ר. ואני מובל בחזרה לתא בו שהיתי אחר הצהריים.


    המהלומה
    כך, בשעת לילה מאוחרת בעוד אני ממתין לי שם בתא עם הוילון, המסך המתוחכם כבר לא כל כך מעניין אותי, מגיע הד"ר. הוא כבר דיבר עם מנהל מחלקת ניתוחי החזה בבית החולים, והסביר לו את דחיפות העניין. אני עדיין לא מבין. הוא מסביר שוב, ואני מתקשה לעכל, ובעיקר את הרעיון שאם אעבור את הניתוח הזה, אהיה מושבת מפעילות למשך חודשיים ויש לי ימבה התחייבויות. יותר מכך, אני מבין שהפכתי לשבר כלי. הבנתי שניתוח מעין זה צפוי לי בשלב מסוים בחיי, אבל בגיל כזה? אני מתקשר להורי, והם מעודדים אותי מאוד. אבי שעבר כבר את הניתוח הזה פעמיים בחייו, מסביר לי כי למרות שמדובר בסיפור לא פשוט התוצאות בדרך כלל משפרות חיים.


    יום שלישי - 23 פברואר 2010
    מחליטים להביא אותי למחלקת ניתוחי חזה ולב. "רגע !" אני אומר "נגיד שאני מוכל לעשות את הניתוח, תנו לי איזה חודש להתארגן", "אתה לא מבין" אומר לי למחרת בבוקר מנהל המחלקה. "אין לך חודש, אין לך אפילו שבוע", ואז הוא מקרין לי את הוידאו של הצנתור מליל אמש ומסביר. "בוא וניקח רק את העורק הזה, נקרא לו בשפה שלך - "עורק החיים", הוא סתום מעל 90%. אם ייסתם לגמרי, והדרך לכך קצרה למדי, נגמרו החיים - נגמר הסרט!, אז קח לך 8 שעות, סע הביתה, תודיע לכולם בטלפונים ומיילים שאתה לא זמין בחודשיים הקרובים ותחזור בערב. אני לא רוצה להסביר שוב את האופציה השנייה".
    אני מתחיל להפנים. מודיע בעבודה. מקבל את ברכת הבוסים.
    עובר לתדרוך שבו מסבירים לי שסיכויי ההצלחה גבוהים. הסיכונים: 1% מוות, 1% אירוע מוחי, 2% סיבוכים מזיהומים. גם התהליך עצמו שבו אחובר למכונת הנשמה לב-ריאה מוסבר לי כדי שלא אבהל ואתנגד לקנה העבה ולזונדה שיוחדרו לגרוני ולאפי עמוק אל תוך הריאות. גם הרופאה המרדימה מדברת אתי, דגימות דם נלקחות ותהליך ההכנה יעיל ומדויק מאוד.
    בצהריים אני משוחרר מבית החולים עד לשעות הערב למטרת התארגנות אחרונה.
    את ההתארגנות אני פותח במרתון שיחות טלפוניות לביטול/החלפות במקומות בהם התחייבתי להיות/להרצות במהלך השבועיים הקרובים. אח"כ בבית עושה כביסה אחת כדי לנקות את "ארגז הכביסה" ארוחת צהריים "בריאה" , הודעה במייל על היעדרותי הצפויה, שיחות טלפון נוספות ושאר סידורים.
    אחת משיחות הטלפון היא מחבר ותיק שיש לו ותק של עשר שנים עלי, והוא עבר ניתוח יזום שכזה לפני כחצי שנה. אני מתקשר אליו כדי להתעודד. "אתה מוצא אותי בנמל התעופה בדרך לחופשת סקי" הוא אומר לי - "זה צריך להספיק לך מבחינת עידוד". יומיים לאחר מכן יתקשר מאתר הסקי לדרוש בשלומי. אני מתחיל להתעודד.
    בשמונה בערב רעייתי מגיעה להסיעני לבית החולים. אני נפרד מבתי, מפקיד בידה את מכשיר הטלפון הסלולרי וממנה אותה לתפקיד "המזכירה הנאמנה", מלטף את הכלבה ליטוף של אהבה - ונדהם לראות שהיא כנראה מבינה שמדובר בפרידה שונה מיום-יום.
    ההכנות שעשינו בבוקר בבית החולים עושות את הקליטה הלילית קלה ויעילה, ואני מקבל מיטה במחלקה. נפרד מהרעיה, ומתקשה, וזה נראה לי טבעי להירדם. על המסך שמעל למיטתי אני צופה בטוני סופראנו מתייסר עם סיוטיו ואחר כך סרט הגלישה שעושה לי זיכרונות נעימים מתקופת הגלישה שלי כנער, לאורך כמחצית מהלילה "יום רביעי הגדול".


    יום רביעי - ה-24 לפברואר 2010
    בחמש בבוקר מעירים אותי ומערים לתוכי נוזלי הרדמה וטשטוש ראשוניים, אלה בליוויי חוסר השינה של הלילה יגרמו לכך שאתעורר כבר אחרי הניתוח.

     

    אחרי הניתוח
    כנראה ששעת צהריים...
    העיניים נפקחות, הראייה מטושטשת, אבל ההכרה חוזרת במהירות. מבין מגוון קולות האחיות אני מזהה גם את קולה של רעייתי.
    הדבר הראשון שאני כמובן מנסה לעשות הוא לנשום, אבל אהה... אי אפשר, מכונת ההנשמה שעושה את פעולתה נאמנה, גורמת לניסיון הנשימה העצמי להרגיש מחנק קשה, ואני מתחיל לפרכס באופן אינסטינקטיבי, או אז האחיות במבטא רוסי ורעייתי מסבירות ומזכירות לי - שאני מחובר למכונת ההנשמה ושאני בכלל לא אמור לעשות את הפעולה האינסטינקטיבית הזו. עוד כמה שניות ואני מפנים. הדיבור, כמוהו כנשימה - בלתי אפשרי. אני מקבל את הדין ונרגע. במשך זמן שנראה לי כנצח אני מתקשר באמצעות "כתיבה" עם האצבע כל כף ידה של רעייתי. רוב הזמן אני ישן. שהעיניים נפקחות בין לבין, מתרגל הזזה של ידיים, רגליים, ועוד. אני מבין כי אני מחובר לשלל צינורות חלקם להזנה, חלקם לניקוז, חלקם לניטור. הערב יורד, רעייתי נפרדת ממני ואני נשאר עם המוניטורים והאחיות המסורות ללילה שאחרי...
    שיר הלל לאחיות:
    חדר טיפול נמרץ כמו גם המחלקה בה אושפזתי בימים שאחריו, מאויש בעיקר על ידי אחיות. משמרת, מינימום 8 שעות אולם האחיות שתחקרתי מדברות הרבה על עשר ושש-עשרה שעות ברצף. בשבתות אף יותר. השפה השלטת - רוסית. גם מבחינת החולים וכמובן אצל האחיות. האחריות והמסירות - מעל ומעבר.
    הנה כמה דברים: איך שחדר טיפול נמרץ התפנה ומשמרת הלילה נכנסה לפעילות, קרה הדבר הטוב הראשון, קנה הנשימה של מכונת ההנשמה הוצא מגרוני. קיבלתי הסבר מה הולך לקרות ואיך לא להתנגד למהלכים , ובמשיכה מיומנת נשלף הצינור ואוושת הנשימה חדרה דרך הפה בחזרה לריאותי והרגשתי שלא לומר שמעתי, איך צליל החיים חוזר אלי. שעה אח"כ הוצאה הזונדה מאפי.
    בכל חצי שעה או שעה הוערו לתוך פתחי העירוי שחוברו לצווארי נוזלי אנטיביוטיקה ושיכוך כאבים (בית החזה שלי נוסר ונפתח כדי לאפשר את הטיפול בלב). ואז הגיע הקטע של עירוי הדם. קיבלתי שתי מנות. על מנת שלא יהיו טעויות, שמעתי את האחריות מבצעות את הנוהל המסודר של הוידוא המדויק שזו המנה המתאימה לחולה. הוידוא נעשה ברמה שלא מביישת טייסי מעבורת חלל המוודאים את הפקודות לפני ביצוע שינוי במסלול הטיסה.
    בכל פרק זמן, חצי שעה, אולי פחות, בודקות האחיות את מאזן הנוזלים המוכנסים והמוצאים מגופי, ומנהלות את המעקב הזה דרך מחשב.
    לפנת בוקר רחצה אותי האחות בעדינות שלא תתואר, עדיין הייתי נטול כוחות כמעט לחלוטין שלא לומר מטושטש ממשככי הכאבים, ואין לי כיום את המילים להודות על הרחצה הזו שמעניקה לא מעט כוחות בדרך חזרה.
    הגיע הבוקר, אני מובל מחדר ההתאוששות למחלקת טיפול נמרץ לעוד כ-24 שעות.
    במחלקת טיפול נמרץ נמצאים בשלב ראשוני עד לייצוב המערכות שיאפשרו העברה למחלקה אשפוז רגילה בבית החולים. בזמן זה עדיין מחוברים לשלל צינורות עירוי וניקוז. מאידך ממול רואים את אלה שעברו את הניתוח כמה שעות אולי יום לפני ומהם כבר הוסרה הצנרת, והם כבר יורדים מהמיטה ומהלכים מעט. הקנאה - רבה... כאן כבר יש לי אפשרות לעשות "הערכת נזקים ראשונית" אני מרגיש כי שתי אצבעות ביד ימין שלי מרגישות אלחוש כלשהו ואין לי שליטה מלאה והרגשה מלאה בהן. הרופא מרגיע ואומר שזה "בסדר" ותוך מספר חודשים יעלם. רגלי , מהן הוצאו הורידים ששימשו למעקפים בליבי, נחבשות שוב ושוב. האמת אני עדיין לא רואה בעייתיות, מעבר לתפר הלא-מי-יודע-מה- אסטטי. אני נפוח משהו ומסתכל על אצבעות הידיים ומבין שהחזרת טבעת הנישואין בשלב זה, עדיין אינה אפשרית. תרופות מתאימות מסדרות את העניין תוך כשבוע ימים וביציאה אהיה באותו משקל אתו נכנסתי לבית החולים.
    הלילות - כאן אני נתקל בבעיה חדשה, לא מצליח להירדם. בשיחות עם שכני לחדר, אני מבין שאני לא בודד בעניין. ההרגשה בערך כזו. מגיע למשל חצות הלילה, מרגישים מותשים, ונרדמים. מרגישים שינה נעימה אפילו חולמים חלומות, ומתעוררים, מסתכלים בשעון - 00:10 כלומר חלפו להן עשר דקות בלבד. וכך חוזר חלילה עד חמש בבוקר בערך. אז מצליחים לישון שעה-שעה וחצי, אם האחיות נותנות, כי בדיוק אז לוקחים את דגימות הבוקר. היום שבוע לאחר הניתוח הבעיה ממשיכה, אם כי כדורי שינה מאפשרים להגיע לעיתים לשינה של 3-4 שעות. ההערכה שלי היא שלאפקט "השינה מחוץ לבית" יש כאן תפקיד, עוד מספר ימים אדע.


    ההחלמה
    בבוקר המחרת , מנתקים אותי מצנרת הניקוז. או אז מתחיל תהליך מואץ: מייד עם ניתוק הצנרת, מושיבים אותי על המיטה, ותוך כמה דקות מוליכים אותי אל המקלחת. "תראי אמא, בלי ידיים!" אני צוהל אל אחת האחיות שם. אני מובל לרחצה - חצי עצמית - יושב על כיסא פלאסטיק וכבר יכול להתקלח כמעט לגמרי בעצמי. אחר כך, חידוש: ארוחת בוקר , אמנם של בי"ח עם לבן גיל וכו' אבל בכל אופן משהו שאפשר לנגוס בו.
    מאוחר יותר מגיעה הפיסיותרפיסטית, ומביאה לי מתנה: צעצוע. מיכל עם שלושה צינורות שקופים מפלאסטיק ופיית שאיפה/נשיפה מתחברת. "אתה צריך לשאוף ולהרים את שלושת הכדורים " היא מסבירה. אני מנסה, ובקושי מצליח להרים אחד, כל זה תוך כדי כאבים חדים בבית החזה. החולים ששוכבים מולי באותו חדר והשתחררו יום או יומיים לפני כבר עומדים במשימה ומצליחים להרים שני כדורים  והקנאה מציפה אותי שוב. יומיים אחר כך אחרי מספיק אימונים כל השלושה התרוממו.
    מבקרים מתחילים להגיע.  אני נפגש אתם בלובי האורחים, שטח עם רצפת פרקט, ספות עור נאות ואפשרות נאה למפגשים חבריים או משפחתיים. החולים שם מתחלקים לשניים: אלה בפיג'מות עם אמצעי ההזנה שעדיין מחוברים לצוואר, ואלה ה"מחלימים" כאלה שנמצאים במחלקת המחלימים, כשבוע לאחר ניתוח או צנתור, ומקבלים שבוע "החלמה" מקופת החולים בתנאי "בית-מלון". הם אינם נדרשים ללכת בפיג'מות, וסימן ההיכר שלהם הוא הסרט האדום אותו הם עונדים (בגאווה מסוימת) על צווארם ועליו תלוי התקן אלקטרוני אלחוטי, המסמן לאנשי המחלקה על מיקומם ומאפשר להם לדווח על מצוקה אפשרית.
    השבת מגיעה, המחלקה מאוישת על ידי מספא אחיות קטן, ורופא תורן (חייכן ומסור). אורחים מגיעים, הורי שמחים לראות שבנם חוזר בקצב מהיר יחסית לחיים.
    שבוע חדש הגיע. הרופאים רוצים להעבירני למחלקת ההחלמה, אך שם כל המיטות תפוסות, ואני מחכה יום נוסף.
    ביום שני, ה- 1 למרץ, שבוע לאחר שנכנסתי לבצע את הצנתור, אני מועבר למחלקת ההחלמה למשך כשבוע. לאחר מכן אשהה עוד כחמישה שבועות בבית, ואם הכל יהיה בסדר אוכל לשוב לעבודה לאחר יום העצמאות הבא עלינו לטובה.

     

    סיכום
    אני מקווה כי התחזיות הללו יתממשו וכי תוך כחודשיים אחזור למסלול חיים נורמאלי ותוך כחצי שנה גם לפעילות ספורטיבית מלאה.
    שלמי תודות לכל המערכת הרפואית מהצד הפקידותי ובוודאי למבצעים מהמנתחים דרך הרופאים ולאחיות. כולם ביחד עושים מלאכת קודש העוסקת בדיני נפשות על אמת. הכבוד והידד להם.

    מרץ 2010  




    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      עדן אוריון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין