אנו חיים בעולם של מלחמת כוחות – בין אם זה בחוץ ורואים את הסכסוך בצורות שונות, ובין אם בתוכנו. היום שלנו לא פעם הוא סאגה שלמה של מאבק בין כוחות שונים, "כן רוצה, לא רוצה", מרגיש נפלא, פתאום מרגיש רע. מה קורה כאן?אם אין לנו מושג ואנו לא מבינים את הכוחות ומהות המלחמה, אנחנו פשוט פינג-פונג בידיהם.לעומת זאת ככל שאנו מבינים יותר, אנו מתרחקים מהסבל ומתקרבים למהות שלנו. 

אז בואו לרגע נפשט את הדברים.במובן מסוים בצד אחד יש את הנשמה שלנו, או המהות שלנו, או החיות, או נקרא לזה הניצוץ האלוהי, או הפוטנציאל שנולד לעולם הזה והשאיפה שלו היא להתרחב, להתנסות, לפרוח, ללבלב, לממש ולהגשים את עצמו. ובצד האחר יש – פחד.פחד מכל אלה, מההתרחבות, מההגשמה והמימוש, כלומר מהלא-נודע (אי אפשר לחיות וללבלב בתוך המרובע הבטוח של הנודע).  פחד שחובר לדפוסים של דורות שגרים בנו וכל מה שהם רוצים הוא שימור הסטטוס קוו – רק לא שינוי, תודה רבה. לא להתרחב, לא להגשים ולא נעליים, באמת תודה. 

אז שוב יש לנו מלחמה – בין הרצון לממש לבין הפחד לגדול.בד"כ הדפוסים שהשתרשו בנו, שהועברו אלינו מדור לדור, חזקים מאוד ולוקח חיים שלמים, אם לא גלגולים רבים, עד שאנו באמת מזיזים ומשנעים את עצמנו מעבר להם. אבל הגעגוע תמיד מזכיר לנו את הניצוץ האלוהי, מנסה להחזיר אותנו לנשמה – נכון אנחנו פוחדים, נאחזים במה שאנחנו מכירים, פוחדים להיחשף, פוחדים להיפתח, פוחדים להיפגע, פוחדים לעשות את כל הדברים האלה שבלעדיהם (להיחשף, להיפגע, להיפתח) אי אפשר להרחיב ולממש את הנשמה שלנו – אבל בזמן שאנו פוחדים וחיים חיים שנאחזים במה שנראה לנו "בטוח" אנחנו מתגעגעים למשהו, לנשמה שלנו, לניצוץ שלנו, לפריחה המלאה שלו. אז יש משהו חיובי בגעגוע שמזכיר לנו שאנחנו לא היכן שאנו רוצים להיות. אם אנו משתמשים נכון בגעגוע, הרי שכל פעם שהוא עולה אנו יכולים לקחת טרמפ עליו חזרה הביתה, אלינו.  

אבל הסכנה היא שיש טריק מסוים בגעגוע ואולי לא סתם מתחרז עם תעתוע... אנחנו מתגעגעים למשהו שיגע בנו. מתגעגעים למשהו שיזכיר לנו אותנו ויחזיר אותנו אל עצמנו, אל המהות שלנו, אל הנשמה שלנו. כלומר, אנחנו מתגעגעים לסוכן! במובן הזה, געגוע הוא תעתוע – כשאנחנו לא מחוברים לנשמה שלנו, אנו יכולים להשליך את הגעגוע על אדם, על דבר, על מצב, על עבר. ואז אנחנו כל כך מושקעים בגעגוע – בסוכן, שעלול במקום להביא אותנו למקום שאנו באמת כמהים אליו, למקור שלנו, לבית שלנו – עלול פשוט לשרת את הדפוסים הצמאים לדרמה, הדפוסים שאומרים, רק אל תתחבר לעצמך, זה עוד חסר לנו כי אז לא יהיה לנו עוד אוכל, דוריטוס, דרמיטוס. הטריק בגעגוע-תעתוע הוא שלא פעם במקום לעשות את מה שהוא אמור לעשות כלומר, להזכיר לעצמנו פשוט לחזור הביתה, לחזור אלינו (זו הדרך הכי יעילה להשתמש בגעגוע במקום "להשתמש" בגעגוע – להראות סימן של נקישה בוריד של הנרקומן המזריק) הוא לוקח אותנו הכי רחוק שאפשר. התעתוע אוהב את הגעגוע לרחוק, לנשגב, כמה שיותר רחוק ונשגב יותר געגע... כשאנו מחוברים לעצמנו, למקור שלנו, לנשמה שלנו אין לנו זמן ומקום לגעגוע.

מי שהיה אתנו בטיפול חי שאנו עושים בכל חודש וראה את המטופל בהפעמה מתחבר לניצוץ המדהים שבו, או מי שחווה את זה בעצמו בהפעמה או במדיטציה – כשאתה לגמרי בבית, שלם, בוכה מאושר או צוחק עד שאתה פשוט אוהב את כל העולם – למי יש זמן או עניין בגעגוע? אתה חי, במלואך, כאן ועכשיו! אה, כן, סליחה, אבל זה בדיוק מה שכל כך מפחיד. מה, אני אחיה במלואי? מה, בלי געגועים ודרמות? מה, אני לא אצטרך סוכנים? אז אולי אני אשאר לבד?

הפחד שלנו אומר שאם נהיה שלמים נישאר לבד, אז יאללה, לחתוך מאתנו חתיכות כדי לא לאבד את אבא את אמא את הנסיך או הנסיכה הדימיוניים. אבל כמובן שבמציאות הכול הפוך. כשאתה בא למערכת יחסים לא שלם אלא בחתיכות, לא חשוב מי יהיה איתך, עדיין תצליח להרגיש לבד. כי אין תחליף לחיבור שלנו לעצמנו, לבית האמיתי שלנו שמתוכו אפשר לקבל כל אורח בשמחה ובאהבה. [אבל הטבע דווקא מחבב את הטריק הזה, לא אכפת לו כל עוד זה עוזר לנו להתרבות, לשמר את הגזע, אדרבה, הוא אומר, תתגעגעו, תכמהו, תערגו או תהרגו זה את זה העיקר תביאו ילדים, אחר תתגרשו, תכעסו, מה שאתם רוצים. אבל כשמודעים לסוד אפשר לעקוף ישר לאהבה.] אם כך, ככל שאנו יותר מחוברים לעצמנו, לנשמה שלנו, כך אנו פחות בגעגוע, וכלל שאנו פחות מחוברים כך אנו יותר כמהים, מתגעגעים ולא מתחברים למה שהכי קרוב לנו – הגוף שלנו למשל (איכככ, אם רק יכולנו להחליף, בטן, אף, רגליים, אוזניים,) האנשים הקרובים אלינו, בן/בת הזוג שלנו (לפעמים איכככ אם רק יכולנו להחליף...) אנחנו כמהים, עורגים ומתגעגעים לרחוק. 

וכך בסופו של דבר געגוע הופך להיות הסוכן של הסבל (אחח יש לי דיל שלא תוכל לסרב לו), כי הסבל הוא כל מצב שבו אתה רוצה משהו אחר ממה שיש לך, או במילים אחרות נלחם עם או מתווכח עם המציאות. בכל פעם שאיננו מקבלים את מה שיש אלא כמהים למה שאין, אנחנו בסבל. ומי שמחבב את הסבל הזה שלא ידאג, יש ממנו כמה שרוצים. אין סוף למלחמה במה שיש. אנחנו עסוקים בה כל היום, כל יום. למה זה ככה? זה צריך היה להיות אחרת. למה אני ככה? אני צריכה להיות אחרת. למה הוא ככה? הוא חייב להיות אחרת!   הלו! אלוהים טעה? היקום, החיים טעו? רק אתה צודק! נו, אין פלא שאתה סובל. 

זה לא מעניין אותנו, אנחנו קנינו דיל מדהים, מבצע סבל, ואנחנו נזכרים לסבול בכל פעם שנדמה לנו שבאנו לחיים לעשות חיים וזה לא מה שקורה!