אבא שלי שיהיה בריא הוא איש מאוד חכם. הוא לימד אותי לקטוף פקאנים, לפתוח תכנית חיסכון ולפתור את תשבץ ההיגיון של הארץ. אבל יותר מכל, אבא שלי הוא האיש שיש לו את הפתגמים שלא משנה מתי ובאיזה סיטואציה תמצאו את עצמכם הם תמיד יתאימו. קחו למשל את הפראזה המצויינת "כסף תמיד סופרים במדרגות", תקראו אותה שוב, תחשבו עליה ותגלו כמה פוטנציאל יש בה. אבל, שום אמירה לא נכונה כמו זו שנכתבה בכותרת הפוסט הנוכחי הזה. ואיך אני יודעת? ובכן, מעשה שהיה כך היה:

אני יושבת לי במערכת עכבר העיר אונליין, מרחק יריקה מבניין הארץ ופינת הרחובות שוקן ושקר כלשהו, ומתקתקת במחשב שלי ידיעות מרגשות (not) על אמנות, תיאטרון וכמובן על אוהד נהרין. פתאום מתחילה לגרד לי העין, סתם ככה לגרד. לא נלחצתי - אתם יודעים, לפעמים קורה שמגרדת לבחורה העין. בכל זאת, בעודי מנסה לכתוב המלצה על פסטיבל אישה אני חשה שהגירוד הולך והופך למתקפת שריפה קשה, והעין שלי - שהיא בסה"כ בגודל סטנדרטי יחסית לפרצוף שלי, הופכת תוך דקות לחיקוי של העיניים של עמנואל רוזן.

ניסיתי לא להילחץ וחשבתי על דבריו של קרמבו במבצע סבתא  "ברגעים כאלה חשוב שתהיה חזק" והמשכתי להכות במקשים במרץ. אבל לגורל, שלא לומר לחיידקים היו תכניות לגמרי אחרות. לא עברו 10 דקות ואני חששתי שאני בדרך לעיוורון. לא הבנתי אם משהו עקץ אותי, מישהו נשך אותי או שסתם נתקעתי בקיר ושכחתי.

אמנם היו לי עוד ה-מ-ו-ן ידיעות חשובות לטפל בהן, אבל בריאות היא מעל לכל. ארזתי את התיק, התעטפתי במעיל ושמתי פעמי אל המר"מ.

נהג המונית שלקח אותי דיבר עם איזו "ידידה" בטלפון וסיפר לה שהוא כמעט הפך להיות חירש כי הוא ניקה את האזניים שלו עם מקל אזניים. לא חשבתי שזה סימן רע, אבל בכל זאת הרגשתי שמסביבי יש רק מחלות. אתם יכולים להיות בטוחים שההרגשה הזו רק התעצמה כשהגעתי לרחוב הארבעה.

המר"מ (אגב, אין לי מושג מה אומרים ראשי התיבות) הוא מקום כזה שעובדים בו אנשים שהיו מעדיפים לעבוד במרפאה פרטית בהרצליה פיתוח אבל לא יצא להם. מי שמגיע למר"מ הם אנשים שהיו מעדיפים להגיע למרפאה פרטית בהרצליה אבל גם להם אפס לא יצא.

לא התייאשתי, עם עין נפוחה ואמונה במערכת הבריאות התחלתי את התהליך. קודם כל חיכיתי בתור הרבה. אחר כך שילמתי כסף, ואחר כך חיכיתי עוד בתור. לבסוף הגעתי לשלב האחרון, הביקור אצל הרופאה. כל פעם שהגיע תורי להיכנס היה מקרה דחוף אחר שנשאב פנימה. הסתכלתי שוב ושוב על פניה של הרופאה (כשאני אומרת "הסתכלתי" אני מתכוונת מצמצתי בעין אחת), וניסיתי לברר איך יכול להיות שיואבי החולה בן שנה וחצי, גלעד עם תוצאות הצילום ושולמית המשוגעת נכנסו לפניי. בכל זאת, אני בחורה בריאה עם עין נפוחה -יכול להיות שזה ממש רציני. אני חייבת לציין שבעיקר מה שביאס אותי הייתה העובדה שבאותו יום לבשתי סוודר עם פסים של חום, כתום ואפור - הידוע יותר בכינויו "הסוודר-שלובשים-כשאין-יותר-מה-ללבוש". איכשהו עם הירוק דהוי של הקירות השתלבתי שם קצת יותר מידי טוב.

נו, לבסוף נכנסתי לרופאה. היא נראתה יותר מיואשת ממני - וזה אומר הרבה לאור העובדה שבשלב הזה גם העין השנייה התחילה לגרד לי. היא הציצה לי קצת בעין, לחצה קצת ושאלה עם זה כואב (אני לא מבינה מה מלמדים אותם ב-7 שנות רפואה אבל את כל הטכניקות האלה ידעתי לבד מ"האנטומיה של גריי") וכמובן, קצת ירקה עלי תוך כדי. בסוף, באופן "מפתיע" היא רשמה לי טיפות ומשחה וזרקה אותי החוצה.

בשלב הזה הייתי עייפה, רעבה, חייבת פיפי ומינוס 90 שקל (68 על הביקור ועוד קצת על המונית). דידיתי באיטיות אל עבר הסופרפארם רק כדי להתבשר שאין משחה. קניתי רק את הטיפות, קניתי קופסת אדוויל ולהלן ירדו מחשבוני עוד 78 שקלים ו-30 אגורות.

אתם חושבים שהלכתי הביתה? בוודאי שלא. לקחתי מונית. 22 שקלים לחשבון.

הגעתי תשושה וכבר גוועת ברעב. לשמחתי הצלחתי להתאפק ולא להזמין אוכל. כמו מסכנה אכלתי חביתה ואיזה מלפפון, הזלפתי טיפות וחשבתי על אבא שלי ששוב צדק - אכן עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה.