אחת ה"בעיות" בזה שהתאקלמתי בז'נווה, היא שהכרתי אנשים, אני הולך למקומות, אני עובד, וכך לא נשאר לי זמן לעדכן אתכם בתדירות שעדכנתי כשרק הגעתי

הנה...

לכן אנסה לפצות אתכם בפוסט שהוא בעצם ארבעה פוסטים: המלצות!

המלצה ראשונה: צעידה על שפת האגם

בניגוד לרושם שאפשר לקבל פה, החיים בז'נווה הם לא אושר 24/7. היו לי גם רגעי בדידות, ורגעי עצב, וקשיים... המרחק מאפשר לעבד בראש דברים שקרו בארץ ואת מה שהשארתי מאחור, ולפעמים ההתמודדות עם המחשבות לא פשוטה... שלא תחשבו שאני איזה סופרמן סטרילי שרק הולך לו שגעון כל היום והוא מלקק רק דבש ובא הנה לעשות שופוני על כמה שהוא מוצלח.

אבל בשורה התחתונה, הקשיים האלה תופסים הרבה פחות מקום בחיים הז'נוואים שלי עד כה מאשר הרגעים הטובים וההתפתחויות החיוביות וכמה שגיליתי מהר מאד שהמקום הזה ממש מתאים לי ולאיך שאני רוצה לחיות. ידידה טובה אמרה לי שזה שהתחילו להיות לי גם ימים עצובים מדי פעם זה טבעי לגמרי, כי אי אפשר להיות רק מאושר כל החיים - זה שהייתי מאושר חודשיים רצוף היה בגלל ה"היי" של להגיע למקום חדש, וזה שעכשיו אני לפעמים ככה ולפעמים ככה זה סימן שבאמת התאקלמתי והתחלתי לחיות פה את החיים שלי. יש לי ידידות חכמות! ואני מוסיף לזה שאי אפשר באמת להעריך את הדברים הטובים בלי קצת רגעים

קשים בדרך.

כל זה מהווה הקדמה להמלצה שלי אם אתם אי פעם בז'נווה וגם אם סתם יש לכם מקום עם נוף יפה ליד הבית. למרות שאני גם ככה הולך כל יום שני ק"מ בדרך אל ומהעבודה, ולמרות שהקרוס טריינר שלי או טו טו מגיע (אחרי עיכוב רצחני), החלטתי, עייף מהעבודה ובמצב רוח בעע, ללכת אתמול לצעידה על האגם.

עליתי על מד"ס (לא שמעתי את הביטוי הזה 13 שנה. והנה ידיעה שהגיעה זה עתה: אני זקן) והלכתי על שפת האגם מהבית שלי לכיוון המזרקה (Jet D'eau) ועד לגשר, הסתובבתי והלכתי עד לגן הבוטני ובחזרה הביתה, שמתי לי אחלה מוסיקה בבלו פיטר, האייפוד שלי, ראיתי את ההרים משתקפים באגם הכסוף, שמיים כחולים ונקיים מענן (היה יום יפהפה אתמול ובכלל משתפר והולך אחרי חודשיים של מתחת לאפס) חזרתי, התקלחתי, והרגשתי שטוף אדרנלין, מוצף אנרגיה, ובנאדם חדש.

המלצה שניה: מוסיקה

אני לא כותב הרבה על מוסיקה לאחרונה, אולי כי התאכזבתי ממיעוט התגובות למצעד השנתי המאד מושקע שלי ל 2009, אולי כי לא יצאה עד כה השנה הרבה מוסיקה ממש טובה, אבל לאחרונה כן שמעתי כמה שירים ראויים מאד. החלטתי להתמקד ולהמליץ על אחד מהם במיוחד, ועל BBC 6 Music, התחנה המעולה שהכירה לי אותו.

BBC החליטה לסגור את 6 Music, תחנת מוסיקת האינדי בלוויין, כנסיון לחסוך כסף, בשל חובות שהצטברו כתוצאה מניהול כושל במשך שנים.

נראה שיש הרבה דברים שהם יכולים לעשות כדי להתייעל שלא כוללים לסגור את אחת הפנינים האמיתיות שלהם, אבל ה BBC הודיע שלא ישנה את רוע הגזרה אלא אם כן תהיה עליה משמעותית בהאזנה בעקבות הודעת הסגירה.

אז אם אתם אוהבים מוסיקה מהסוג שאני ממליץ עליה כאן, או לפחות חלק, ואתם מחפשים מקום עם מוסיקה טובה בחינם לשים במחשב, אני ממליץ בחום ללכת ל http://www.bbc.co.uk/radioלפתוח את ה iPlayer ולבחור ב 6Music.

והשיר המומלץ, איטי ושקט יותר ממה שאני ממליץ עליו בד"כ, הוא יצירת מופת קטנה של חבר'ה בשם Broken Bells, שהם דיינג'ר מאוס והסולן של The Shins, שהיא להקה מוצלחת אבל שלוקחת את עצמה הרבה יותר מדי ברצינות.

Broken Bells - The High Road

(נו טוב... וגם

Audio Bullys - Only Man

The Victorian English Gentlemen's Club - Bored in Belgium

מצויינים)

המלצה שלישית: האוורד סטרן

מי שלא שמע את התכנית של האוורד סטרן מקבל תמונה מעוותת לחלוטין שלו במדיה. נכון, הוא מארח כוכבות פורנו מדי פעם ומדבר לא מעט על סקס, אבל זה חלק קטן, ואחד המשעממים ביותר, אגב, מהתכנית שלו.

לקח לי זמן לקלוט את הראש ולהתמכר, אבל עכשיו אני מכור קשות, ולצערי יש סיכוי שבסוף השנה סטרן יפרוש, כי החוזה שלו בחברת רדיו הלוויין סיריוס נגמר.

יש שמועות, שהוא פחות או יותר יזם אותן בשביל הקטע, שהוא יחליף את סיימון קאוול ב "אמריקן איידול", אבל התכנית הזו מעניינת לי את הטחול, והאובדן יהיה לא פחות קשה.

סטרן, אני אעז לומר, הוא מרסל פרוסט של העידן הטכנולוגי ועתיר המידע שלנו. פרוסט כתב יצירת מופת מונומנטלית שכל כולה מעין יומן שמספר על חייו, של מרסל פרוסט עצמו או של המספר, בפירוט מעורר תדהמה היורד לפרטי פרטים של כל רגש כל זכרון וכל פעולה, ולמעשה הצליח להקיף את כל העולם באמצעות תיאור של חוויותיו הפרטיות והאישיות ביותר.

האוורד סטרן אינו סוגה עלית כמו פרוסט ותכנית הרדיו שלה אינה הרומן הגדול ביותר בכל הזמנים, אבל יש לדעתי מקום להשוואה ביניהם מבחינת טכניקה.

סטרן עסוק באובססיביות בפופיק של עצמו. כל דבר שקורה לו הוא חדשות, יש לו דעה על כל דבר בעולם, ממלחמות ופוליטיקה ועד לצבע החזיה של חזאית בערוץ מקומי, והוא נהנה להביע אותה ולרדת לחייו של כל מי שמעז להתנגד לה.

כמי שמעריץ חלק מהתרבות הפופולרית האמריקאית (ספורט, קומיקאים, חלק קטן מהטלוויזיה והקולנוע, בעלי טורים כמו צ'אק קלוסטרמן ודייב בארי) ומתעב ובז לחלקה (הגדול) האחר, אחרי שנים של האזנה אדוקה לסטרן והבנה שאנחנו הרבה פעמים לגמרי באותו ראש מבחינת ביקורת תרבות פופולארית, מבחינתי כל התרבות הפופולארית האמריקאית כיום היא הערות שוליים להאוורד סטרן, כמו שכל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון.

אני יכול לכתוב בכיף עוד 5,000 מילה על התכנית של סטרן וההשפעה שלה עלי, ולמה הוא הרבה יותר מהסקס מניאק שחושבים שהוא, ועם זאת, בעת ובעונה אחת, הוא אפילו יותר גרוע, ואולי עוד אעשה את זה, אבל בינתיים רק המלצה למי שיכול ויודע איך לשים את ידו על התכניות של סטרן, ולא להתייאש- לוקח זמן עד שנכנסים לקטע. אבל זה שווה את זה.

המלצה רביעית:

אם עוד לא שמעתם על זה, יש לכם מצלמה ואתם רוצים לראות את הקיום האנושי בכמה מביטוייו הפתטיים ביותר, אתם מוזמנים לניסוי האנתרופולוגי בשידור ישיר הנקרא צ'ט רולט:

http://www.chatroulette.com

לדעתי עוד נשמע על אנשים שהתאשפזו בעקבות חשיפה מרוכזת מדי לעליבות האדם באתר הזה... אבל לפעמים יש גם קטעים משעשעים.