מעשה מתחיית המתים - רבי יוסף פרחי ז"ל - חלק א

‎16

17 תגובות יום רביעי, 3/3/10, 21:10

ב"ה

חלק א' הוא כעין פתיח המכין את הרקע לקראת החלק הבא, שבו מתוודעים שלמה, הנער היהודי, ומרים בת המלך, הנוצרייה, זה לזה.

"מעשה שהיה בעיר-הקודש ירושלים תבנה-ותכונן, שהיה [בה] חכם אחד חשוך בנים.

ויהי מימים הייתה שנת בצורת ויוקר השערים [המחירים], שנתייקרו כל מידי דמיזן [מוצרי המזון] ועלו במַעֲלֵה עַקְרַבִּים [ע"פ במדבר לד, ד). ורבו העניים הצועקים [לעזרה] ואינם נענים [כי אין מי שיעזור, כי כולם במצב קשה]. שהכוללות [הכוללים שהיו מקבלים תרומות מיהודי חוץ לארץ ומחלקים אותם לעניי ארץ ישראל] כבר הלוו לריוח היום סך עצום מגוי [מאוד]. ועם כל-זה לא היה הקומץ [המעט] משביע [כדי] להחיות את העניים. והיו בצער גדול ובצער מתחוללים [מדוכאים, ע"פ וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ. ישעיהו נג, ה].

ונתוועדו [נתכנסו] כל ראשי הקהל והחכמים הגדולים. להתייעץ ולבקש תרופה להעניים האומללים. ויעלו בהסכמה לשלוח שליח אחד ראוי בכל תפוצות ישראל, לדלג על הערים ולקבץ על הגבאות [מלשון גבאי, וכול המשפט ע"פ: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. שיר השירים ב, ח] בְּכֹחַ וָאֵל (אור החיים שמות פרק א פסוק יא, ע"פ בְכֹחַ וְלָאֵל. תפלת מוסף של יום כפור), להחיות כמה נפשות מישראל, והסכימו להפיל גורל על החכמים, ואשר יֵצֵא לו הגורל לו, יהיה מוכרח לשים לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו (תהלים פה, יד) אָרְחוֹת יַמִּים (שם ח, ט), על דבר מצוה זו באֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים [(תהלים יט, ד), כלומר ללא טענות ומענות].

ויפילו גורל במעמד כולם, ונפל הגורל על החכם הנזכר-לקמן דך ונכלם [ע"פ: דַּךְ נִכְלָם (תהלים עד, כא)], ועל כרחו שלא בטובתו, הוכרח להודות לצאת בשליחותו. וקבעו [ונתנו] לו חודש ימים להזמין [להכין את] עצמו.

‏וַיָּקָם וילך לביתו ויספר לאשתו את כל הקורות אותו. ושיצא הגורל עליו לילך בשליחותו. ואשתו כשומעה. התחילה להתאונן ותגדיל בכייתה, באמרה, איך ילך בעלה ויניחנה לבדה לעת זקנתה. כי אין לה שום קרוב ואֵין מְנַחֵם לָהּ (איכה א, ט ויז). לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ (שופטים יט, ג) ולהיות אצל ראשה. קודם שתצא נפשה.

ויען בעלה ויאמר לה: "‏וכי הקצור קצרה ידו [של הקדוש ברוך הוא] יתברך לפוקדנו בבן זכר אפילו עתה לעת זקנתנו. ועוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד (חבקוק ב, ג) באלו הימים ולא נאבד חלילה-וחס תקותינו. ואולי בזכות המצוה הזאת ה' יראה בעוניינו. ויזכנו לבן זכר לכלכל את שיבתנו. כי אין מעצור לה' להושיע (ע"פ: כִּי אֵין לַיהֹוָ"ה מַעְצוֹר (שמואל א. יד, ו)]. שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה (תפלת שמונה עשרה [עמידה]) גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיע (ברכות קריאת שמע)".

וכן היה שה' שמע תפלתם עונה בעת צרה. ויפקדה [כמו שנאמר (בראשית כא, א): וַיהוָֹ"ה פָּקַד אֶת שָׂרָה] באותם הימים ונתעברה. וכשהגיע זמן הנסיעה. לא יכול [הבעל] להתעכב אפילו שעה. וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ (בראשית לב, ב).

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת (בראשית כה, כד) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֶּן. וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב). ‏ותגל [שָׂמְחָה] האשה בפרי בטנה ותניקהו. וַיְהִי אֱלֹהִי"ם אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל (בראשית כא, כ) ויברכהו, ותשכור לו [אמו] מלמד ללמדו תורה. ולפי מעוט השנים למד כל חמשה חומשי תורה. ועלה ללמוד משנה וגמרא. וכשהגיע לי"ג (13) שנים לְהִכָּנֵס לבר מניין [שאפשר להכלילו במניין (בעשרה) יהודים, לצורך כל דבר שבקדושה]. כבר היה לומד מדרשים ופוסקים ושו"ת [ספרי "שאלות ותשובות" בענייני הלכה] ולבו כמעיין [המתגבר].

ויחכם שלמה [זה שם הנער] מכל בני גילו. ומעולם לא הלך לשום מקום, כי אם המלמד בא אצלו. וגם כי גדל, לא הייתה [אמו] מניחתו לצאת מפתח ביתו. והיה יושב בישיבתו, כי שם ביתו. והיו באים תלמידי-חכמים אצלו ללמוד עמו. ופעמים ביום הייתה מבקרת אותו אמו.

‏ויהי היום בימי [חודש] תמוז [שהוא שיא הקיץ] כחום היום. כאשר הלכו חביריו כל אחד לסעוד בביתו בחצי היום. יצא הנער לחצרו ויעל על גגו להתקרר מחמימותו. ותבוא הנשר גדול בעלת הכנפיים [ע"פ: הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם (יחזקאל יז, ג)], ותאחזהו מציצית ראשו, ותעלהו ממעל לרקיע השמים. ובהגבהתו נפלו מנעליו מרגליו על הגג אשר היה עומד בביתו.

ובהגיע עת הפקידה, שהייתה אמו נוהגת לילך לבקרו. הלכה כמנהגה בכל יום. וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן (מלכים ב. ט, ל) בטרם תכנס לישיבתו. ותרא והנה אין איש שם בבית [ע"פ: וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת (בראשית לט, יא)]. ותכנס ותחפש אנה ואנה ולא מצאתו. וחזרה היא ומשרתה לחפש בכל חדרי ביתה. ומשרתה עלתה על הגג לבקש אחריו. ותרא והנה על שפת הגג מנעליו. ותבוא ותגד לאדונתה [לגברתה אם הבחור] ותגדל צערה [של אם הנער]. וחששה שמא חלילה-וחס הפיל עצמו [מהגג] או הפילו רוח סערה.

ויבקשוהו [חיפשו אותו] בכל העיר וישאלו מי ראה או ידע מזה הנער. ולא יכלו לידע ממנו דבר. ונשארה אמו בוכה ומיללת על בנה יחידה. צָרָה כְּמַבְכִּירָה [(ירמיה ד, לה), אשה היולדת פעם ראשונה (בכור), כי חבלי לידתה קשים מחבלי אשה אחרת] שנשארה יחידה, שבעלה אין עמה. ובנה משיב נפשה פרח מידה. ונשארה כאלמנה סורה וגלמודה.

‏

והנשר העבירו [את הנער שלמה] באוויר על הימים ועל המדברות, עד שהביאו לתחום מלכות איספאנייא [ספרד]. והשליכו בתוך גינת המלך. והנער נתעלף, ונפל כמו מת אשר אין רוח בקרבו. הן מפחדו בראות עצמו תלוי באוויר השמים. וּכְגֹבַהּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ (תהלים קג, יא).

שאם חלילה-וחס היה נופל בימים או במדברות, מקום חיות רעות ונחשים ושרפים. היה נעשה איברים איברים. והיה למאכל לכל חית הארץ [ע"פ: וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ (דברים כח, כו)]. או לכל דגי הים ותִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ (שמות טו, יב). הן מחוזק נפילתו שמא לא יגיע חי לארץ. לולא ה' שהיה לו בזכות תורתו. וזכות אביו ואמו הגין בעדו להצילו מכל רע.

מכל מקום מפחדו ורעדתו, שָׁם (בתוך גינת המלך) נָפַל שָׁדוּד (שופטים ה, כז). וכשומעם כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶך (מגילת אסתר ד, יא) את קול החבטה הגדולה. וימהרו ויצאו החוצה אל הגן לראות מה קול החרדה. ויראו והנה נער יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (שמואל א. טז, יב) מושלך ארצה, ויגידו למלך החדרה [שהיה באותה העת בחדרו. ע"פ: אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה (מלכים א. א, טו)]. ותכף יצא המלך לקראתו, והיה כראותו כי הן הנער יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו). נשא חן בעיניו ונִכְמְרוּ רַחֲמָיו (בראשית מג, ל) עליו. ותכף צווה אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים (שם נ, ב). לרפאותו ולהחיותו בכל מיני משקים ובשמים. עד שישוב רוחו אליו וישוב לבריאותו.

ויעשו כדבר המלך, ‏ויפקח הנער את עיניו. וירא והנה הוא מסובב [מוקף] מכל העם אשר לפניו. ועדיין הוא מבוהל, ולא ידע ולא הרגיש בעצמו לדעת באיזה עולם [הוא נמצא, אם בעולם הזה או בעולם העליון].

ויאמר לו המלך: "בני, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א, כא ועוד). שאתה בישוב בני אדם, כָּמוֹנִי כָמוֹךָ (מלכים א. כב, ד ודברי הימים ב. יח, ג). רק אמור נא לי, מאיזה עם אתה, ומאיזה מקום אתה".

ויען הנער ויאמר לו [למלך]: "יהודי אני, ואיני זוכר שם עירי".

ויצו המלך ויביאו לו לאכול [כדי] להשיב את נפשו. ומאי דביני ביני [ובין כך לכך] הנער הרגיש שהוא יושב בין העמים [בין אנשים שהם בני העמים]. ולא רצה לטעום משום מיני מטעמים. כדי שלא יבא בפיו בשר פיגול [שאינו כשר], שהבין שהם ערלים [שאינם נימולים, כלומר] אשר לא מזרע היהודים [הם].

ויאמר לו המלך: "בני, למה לא תאכל להשיב את נפשך".

ויען הנער ויאמר לו: "אדוני, אני יהודי, ותורתינו לא התירה לנו לאכול מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל (בראשית ו, כא). כי אם דווקא מה שהתירה לנו [היא] בפירוש, אותו נאכל".

ויאמר לו המלך: "אם כן שאל [בקש] נא מה אתה יכול לאכול".

ויאמר לו [הנער]: "דבש וחלב ומיני מתיקה".

ותכף צווה המלך ויביאו לו [לנער] ויאכל להחיות את נפשו לפי שעה.

ויתנהו ה' [את הנער] לאהבה, לחן ולחסד ולרחמים בעיני המלך. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן (בראשית לט, ד) ויאהבהו המלך אהבה עזה עד מאד.

ויאמר לו המלך: "בזה הדרך, באכילה כזו, אינך יכול לחיות".

"אכן בעבור אהבתך. כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי (דברים לג, לז). אני אשלח לעיר [אשר בה גרים] יהודים, הקרובה לתחומינו. שיבוא משם שוחט יהודי שישחוט כל מה שתרצה בשבילך. ויבשל לך כל צורכך, לפי רצונך וכפי [שמצווה] תורתך".

וכן עשה, וישלח שליח במאמר המלך, לגדול [לְהֶחָשׁוּב] העיר ההיא. למען ישלחו לו שוחט אחד יהודי, שיבוא הוא וכל בני ביתו, וישב שם בבית מלכותו. וכל מחסורו ייתן לו המלך, ויהיה [השוחט] שקט ושליו בביתו. בשכר עבודתו שיעשה לו כל צרכו לאחד אהובו [שהמלך אוהב אותו]. וכן היה, ותכף בימים מועטים בא השוחט עם אשתו. והיה שוחט ומבשל לו כל צורך הנער [שלמה] הנזכר וגם כל צורכו וצורך בני ביתו [של השוחט].

ובאותו גן המלך שנפל [שם הנער שלמה], היה שם בית אחד מפוארה. ריקם ריקם [ריק לגמרי] ואיש לא יבוא בה.

ויצו המלך ויתקנו אותה [ויכינו בה] בכל הצורך: מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה (מלכים ב. ד, י). וכל כלי הבית ותשמישיו, כיד המלך אשר לו עוז ותפארה. למען יקבע הנער דירתו שם, ויעשה כחפצו ורצונו.

והיה הנער [שלמה] כל היום לומד בתורה שבעל פה [כלומר משנה וגמרא], מה שהיה בזיכרונו. והיה מצטער שלא היה שום ספר עמו.

והמלך הרגיש בצערו, וישלח לעיר ההיא [שגרו בה יהודים], שישלחו לו כל מיני ספרים הצריכים לו [לנער ללימודו]. והוא פרע להם דמי שיווים כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ (ויקרא כה, נ).

ובעבור עוד איזה ימים כשבא המלך לבקרו. כמנהגו דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (יש הרבה). לראותו ולהשתעשע עמו. ראהו מיצר על שהיה מתפלל ביחיד [ללא מנין יהודים עמו] ושאין ספר תורה עמו [לקרוא בו בימי שני וחמישי ובשבתות וימים טובים].

ותכף שלח המלך לעיר הקרובה [שגרו בה יהודים] אל הרב לאמור. שישלח לו עשרה בעלי בתים [עשרה יהודים "בעלי בתים", כלומר בעלי משפחות] נצרכים, הם ובני ביתם לדור בעירו. והמלך ייתן להם אחוזה בארצו [ע"פ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ... בראשית מז, יא]. לשבת שם ולהתפרנס, וכל אשר [נצרך] להם מגִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ (מגילת אסתר ג, ט וד, ז). ושיביאו ספר תורה עימהם.

וכן היה, שבאו עשרה בעלי בתים, וספר תורה עימהם.

וייתן להם המלך אחוזה בְּמֵיטַב הָאָרֶץ [המשך הפסוק הנ"ל, בראשית מז, יא] קרוב לבית מלכותו. למען ישבו לבטח, ושום אדם לא יוכל להרים ראש נגדם. כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם [(יחזקאל לו, יט). ומסביר כי היה חשש לשלום היהודים, "כדרכם וכעלילותם" של הערלים, אמנם] יען [כי מעשה] זה היה זמן רב אחר הגירוש [גירוש יהודי ספרד] שגורשו היהודים מארצם [לכן לא היה חשש גדול כל כך, ודי היה ביושבם קרוב לבית המלך]. ונתיישבו שם, הם ובניהם ונשיהם וטפם. וקבעו בית תְּפִלָּתָם בבית המלך, בבית אשר הנער [שלמה] יושב שם.

ועשה להם [המלך] פתח [מצד] אחורי הגן, [כדי] שישתמשו דרך שם בבואם ובצאתם [להתפלל].

והנער [שלמה]

דרג את התוכן: