כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המאורה

    היה עסקי נשאר אישי.

    0

    אדון היאוש

    29 תגובות   יום חמישי, 20/9/07, 12:09

    אז, הוא הגיע לאפריקה.

    מי ? 

    יפגני! (פ' רפויה)

    מי זה ? ומה לאפריקה ?

    יפגני, אדון המוות הגיע לאפריקה, למחוז דארפור ( מוכר, לא? ), אבל,  זה לא כל הסיפור, הגיע עוד אחד שאת שמו אסור להזכיר. 

    בואו ואספר לכם.

     

     

    האו"ם החליט לשלוח סוף כל סוף עזרה, אבל יפגני הגיע לפני כן. הוא נכנס עמוק לתוך חורשת העצים שעל גבעות סולקנג'י, מביט לעבר המישור האדמדם, שהשתרע עד האופק המערבי. לצידו עמדה גבירתו הבינג'אני עטויה בשמלת חלזונות מחלה, ופטריות רעל מיובשות. מצידו השני עמד, אדון הזיקנה המקומט עם חצאית הקש. הפמליה שנצבה מאחור הכילה את רוח היער, שדי הסלעים, וקוטפי הנשמות - עם הקיסמים התקועים בעיניהם.  יפגני, בחזהו הרחב עטור גולגלות מצומקות, נשם את האוויר בכבדות, אח"כ לגם את כל ריחות המדבר שממול, והניף ידיו.

    הרבה נשמות! הרבה!.

    אישוניו השחורים, ניצנצו כנקודות קטנות, בתוך הלובן הגדול והמפחיד של עיניו הענקיות והבולטות.

    שם ! אמר והצביע, על הכפר במדרון הגבעה.

     

    האו"ם שלח משאיות עם מזון, ורובן נשדד. האו"ם גם שלח עשרה רופאים, אולם הצבא עיכב אותם בגבול. כך, שלושה שבועות שיפגני השתולל בכפר.  בסופו של דבר, משאית אחת הצליחה להיכנס לכפר, שני רופאים, ארבע אחיות וציוד רפואי. בערב, כשסיכמו את המספרים היה זה מחריד. מכפר של יותר משש מאות תושבים, נותרו פחות ממאתיים תושבים. כל הזקנים מתו וכשמונים אחוז מהילדים מתו מתת תזונה. ואלה שנותרו, מחציתם היו חולים. יאנס אולסון, הרופא האחראי, דאג לשרוף את הגופות, שנשלפו מהבקתות הדוממות. רייח העשן נישא במעלה הגבעה, עד למרכז החורשה שם ישבו יפגני ופמלייתו.

     

    בצהרי היום, כשעלתה השמש למרכז השמיים ושרפה את המישורים, התנער יפגני מרבצו, וזינק אל הצוק הנישא מעל המישור. אחריו רצו כולם, והרוחות הזדחלו מנסות להשיג את ההולכים על שניים. 

    מה קרה? לחשה גבירת המחלות, ולשונה הכחולה רטטה בזעם. יפגני לא ענה, רק הביט לעבר נקודה רחוקה באופק.

     

    ד"ר איבון צ'יניגי, נהג בג'יפ בשביל העפר לעבר הגבעות שבאופק. שערו החלק, עיניו המלוכסנות וחיוכו הרחב, היו מוכרים במשרדי האו"ם -  המנתח הפיליפיני המפורסם.  הערב כבר הגיע והוא סטה מהשביל אל הכפר, בוחר בשביל הצר המוליך אל הגבעות. אחרי שעה קלה הגיע למדף הסלע הטרשי, כיבה את מנוע הג'יפ והחל לטפס לכיוון החורשה כשעל כתפו תרמילו הקטן.

    בכפר שמתחת לגבעה, החלו לטפל בילדים החולים - אבקות חלב, דייסות, והילדים הואכלו בכוח. ילדה אחת קטנה שכבה על שולחן, כל גופה מכוסה בפצעים, ועיניה מזילות מוגלה עכורה.

     

    המדורה בערה, ויפגני ישב כשמאחוריו ניצבים כולם. עיניו בהקו כשתי מדורות, והוא שיקשק במטה הקטן, עליו היה דחליל קטן אליו קשורים עצמות קטנות.  הרופא הפיליפיני נכנס למעגל האור.

    לך!, קרא יפגני, מתעב את האורח המוזר.

    אני לא אלך,אמר הרופא והתיישב מול יפגני.

    מה אתה רוצה? צרד קולו הכועס של אדון המוות.

    הרופא היישיר מבטו ליפגני וענה - אני רוצה את הילדה הקטנה.

    לא תקבל! מחר בצהרים היא תמות.

    הרופא הביט ביפגני ברצינות,  היא שלי. הפעם תוותר.

    נשחק עליה? אמר יפגני בחיוך.

    נשחק! אמר הרופא, והפמליה ממול החלה להשמיע קול, רובם צוחקים ומתבדחים.

     

    לוח מעור עיזים נפרס על הקרקע. עצמות אבנים וענפים הוטלו על הלוח - שני מעגלי כלים מכל צד, והמשחק התחיל. יפגני הוביל, והרופא התגונן. מסביב נשמעו מילמולי הערכה למהלך האחרון של יפגני - הוא היה הכי טוב. משעלה הירח הלבן למרכז השמיים, עצר הרופא את נשמתו, ודומה כי שעה ארוכה שהוא איננו זז. לבסוף, באנחה ארוכה, נשם והקפיץ ממקומו את הזקן עם חצאית הקש שפרצופו המקומט היה כמעט דבוק ללוח בסקרנות. הוא הזיז את הענף הקטן והניחו על אבן אפורה.

    יפגני הציץ במהלך ופניו התעוותו בזעם. הוא ניסה לבצע מהלך נוסף, אבל הרופא הגיב הפעם מהר. מסכת יאוש עברה על פניו של יפגני, ועיניו הלבנות הצטמצמו בזעם. 

    ניצחת! אבל אני מבקש ממך, תשאיר את הילדה - היא צריכה למות.

    הרופא לא ענה, אסף את תרמילו והלך.

     

    בבוקר הוא הגיע לכפר, והחנה את הג'יפ ליד האוהל הגדול של המרפאה. הוא לא השתהה יותר מידי לשיחות הכרות ונימוסין - מיד ניגש לעבוד. למרות שהוא לא היה מוכר לצוות, הוא החל לצבור מהירות הערכה לכישוריו.  הוא עקר שיניים רקובות, ניקז מורסות מסוכנות אצל ילדים שהוכרחו לשתות חומצה, וביצע שני ניתוחים קוסמטים לשיפור מראה העיוות בידיהם של שני צעירים שנגדעו ידיהם בעינויים.

     

    בצהרים, הבהיר הוא לאולסון שלמרות הקטסטרופה, עד הערב ישלים את כל הניתוחים הקשים שנותרו, וכי הוא חייב להמשיך לכפר אחר. הוא ישב עם הצוות, ומילא את הדוח על הטיפולים שביצע, ואולסון היה מאוד מרוצה.

    מי זאת הילדה ששוכבת בביקתה ההיא ? הצביע הפיליפיני לעבר ביקתה.

    היא הולכת למות, ענה אולסון, והמשיך להביט בדוח שבידיו.

    מה יש לה? התעקש.

    יש לה זיהומים בעיניים כבר תקופה ארוכה, והיא איבדה את הראיה. יש נמק בגפים המתפשט מעל הברכיים כמעט עד אזור המפשעה. כלייה אחת איננה מתפקדת, כמו כן הכבד שלה נפוח כל כך ואינני יודע אם הוא עדין מתפקד. 

    אולסון המשיך להציץ בדוח, לגם מהמים המינירלים, והוסיף, כדאי שתתרכז בבחורה עם הגידול בצוואר.

    הפיליפיני הנהן ואמר, אחרי שאסיים עם הגידול אני אנתח את הילדה.

    למה? שאל אולסון.

    אני חושב שלא צריך להתייאש , ענה הפיליפיני, וקם לסייע לאחות להכין את אוהל הניתוחים הקטן.

     

    הצעירה נראתה בריאה, למעט הגידול שבלט מתחת לעור צווארה. תוך שעה הגידול צף בקערה, והפיליפיני סגר את החתך.

    ביצוע מושלם, אמר אולסון.

    תודה, אבל היא כנראה תמות, לגידול יש גרורות, לכיוון חוט השדרה.

    הוא ניגש לקחת את הילדה והכניס אותה לאוהל.

    יש לנו חולים אחרים, כדאי שתטפל בהם. היא תמות עד סוף היום, אמר הרופא שמידט ביאוש, מנסה עדין לשכנע. הפליפיני לא ענה, ואולסון הסתגר באחד האוהלים בזעם. הוא התחיל לעבוד על הילדה.שני ניתוחי גפיים מהירים, והיא נותרה בלי רגלים. הכליה הוסרה תוך חמש דקות. אח"כ, חתך את עפעפיה - ממש, מחלץ את העיניים המתות ממקומן עד יכול היה לטפל בבית הארובה - מנתק צינוריות דם מזוהמות, ומחטא את את כל האזור הדלוק. כך חתך, ניקה ותפר. אחרי שלוש שעות, כשהשמש כבר החלה לשקוע במערב, יצא הוא מהאוהל, ואמר, סיימתי! היא יציבה והיא תחיה.

    הוא שטף את ידיו, ארז את הציוד שלו, והודיע כי ממהר לכפר אחר. הג'יפ התרחק, מעלה אבק, והצוות הביט אחריו.

    היא חיה ויציבה, אמר שמידט, כשיצא מהאוהל.

    למה הוא ניתח אותה ? שאלה אחת האחיות.

    שמידט מתח את כתפיו ביאוש , מה נעשה איתה עכשיו?

    אולסון נראה אדום מזעם, בן זונה ! מה הוא השאיר ממנה? מה?

    אבל היא תחיה? הביטה אחת האחיות לכיוון אולסון. 

    הלוואי שלא תחיה. מי צריך חיים כאלה? בלי רגלים ובלי עיניים. איזה חיים אלה?

     

    הג'יפ הגיע לצומת שבילים - אחד לכיוון גבעות סולקנג'י, שם התישב לו אדון המוות, והשני לכיוון מרכז המחוז. הרופא השאיר את הג'יפ על ציודו בפיצול השבילים. רק עם תרמילו נע לכיוון הצמחיה היבשה של המדבר. הוא הלך במהירות, מזמר לעצמו.

     

    במטה האו"ם קיבלו את הידיעה על אולסון. אולסון נשבר ועזב. לפני כן, הוא שלח דו"ח שהכיל את כל הניתוחים שבוצעו - מתוך חמישה עשר ניתוחים קריטים שביצע הצוות, רק אחד הצליח. ילדה קטנה אחת ניצלה.

     

    בגדי הרופא נעלמו מאחור. עם חצאית עור פרה, מקל נדודים ותרמיל, נע האיש שאת שמו אין להזכיר, לכיוון מרכז חבל דארפור.

    אדון היאוש זימר לעצמו, שיר קינה, כשרוח הערב מלווה אותו לכיוון השקיעה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/07 21:47:
      מסכים
        28/9/07 13:02:

       

      צטט: ארז טביב 2007-09-28 07:33:50

       

      חיכיתי כמה ימים כדי לקרוא את הפוסט,

      חיכיתי שיהיה לי זמן לקרוא אותו בנחת.

      כצפוי וכתמיד נהנתי לקרוא (מאוד!)

      תגיד,

      סתם מעניין אותי, 

      מה זה העיסוק הזה במוות?

      יש לך כמה סיפורים בנושא.

       

      וואו...איזה שאלה .

       

      לא יודע, אבל תסכים איתי שזה נושא מעניין.

       

        28/9/07 07:33:

       

      חיכיתי כמה ימים כדי לקרוא את הפוסט,

      חיכיתי שיהיה לי זמן לקרוא אותו בנחת.

      כצפוי וכתמיד נהנתי לקרוא (מאוד!)

      תגיד,

      סתם מעניין אותי, 

      מה זה העיסוק הזה במוות?

      יש לך כמה סיפורים בנושא.

       

        24/9/07 12:09:

       

      צטט: כש-רונית 2007-09-23 02:51:53

      סנייק,

       

      כתיבה נהדרת וחלל עמוק בבטן...

       

      תודה.

       

        23/9/07 02:51:

      סנייק,

       

      כתיבה נהדרת וחלל עמוק בבטן...

        22/9/07 21:27:

       

      צטט: הטבחית 2007-09-22 17:40:28

      הספור ראליסטי ולכן הוא כל כך עצוב.

       

      אולי כדאי להרחיב קצת על המשחק. הרי החיים שנותרו ( ושכלל לא ברור אם שווה לחיותם), נותרו בעקבות המשחק.

       

      נגעת במהות.

       

        22/9/07 21:25:

       

      צטט: אורי טל 2007-09-21 23:00:48

      ואיפה גברת אדישות? הרי היא מאפשרת את הסיפור.

       

       

      אכן, חסרים הרי דמויות... אדישות, אחת מהן.

       

      גמר חתימה טובה

        22/9/07 21:24:

       

      צטט: אדם לב ארי 2007-09-21 09:38:33

      אהבתי אבל יכול להיות יותר טוב. משהו מסורבל.

       

       

      אני לא מתעסק בעריכה ושיפורים.

       

      קצת בעייתי.

       

       

        22/9/07 21:23:

       

      צטט: ניצה צמרת 2007-09-21 03:00:45

      מאיפה הבאת את זה? אלוהים אדירים, נשארתי בהללללללללם.

      כשאתה רוצה אתה עושה פלאות ומספר נפלאות.

      נזכרתי בסיפור של יהודה גלזן שהתחפש לרופא.....אני צריכה להוציא אותו מהבויידם שלי.

      תודה סנייק. אתה רק משתבח.

      שיהיה לך כיפור קל וצום נסבל.

      ניצה

       

       

      תודה על הקומפלימנט.

       

      גמר חתימה טובה.

        22/9/07 17:40:

      הספור ראליסטי ולכן הוא כל כך עצוב.

       

      אולי כדאי להרחיב קצת על המשחק. הרי החיים שנותרו ( ושכלל לא ברור אם שווה לחיותם), נותרו בעקבות המשחק.

        21/9/07 23:00:

      ואיפה גברת אדישות? הרי היא מאפשרת את הסיפור.

       

        21/9/07 19:15:

       

      צטט: איתי33 2007-09-21 18:37:25

       

      אני לא חושב שזה מסורבל

      אולי זקוק לעריכה

       

       

       

      המממ... לזה התכוונתי... זקוק לעריכה... 

        21/9/07 18:37:

       

      צטט: אדם לב ארי 2007-09-21 09:38:33

      אהבתי אבל יכול להיות יותר טוב. משהו מסורבל.

       

      אני לא חושב שזה מסורבל

      אולי זקוק לעריכה

       

       

        21/9/07 09:38:
      אהבתי אבל יכול להיות יותר טוב. משהו מסורבל.

      מאיפה הבאת את זה? אלוהים אדירים, נשארתי בהללללללללם.

      כשאתה רוצה אתה עושה פלאות ומספר נפלאות.

      נזכרתי בסיפור של יהודה גלזן שהתחפש לרופא.....אני צריכה להוציא אותו מהבויידם שלי.

      תודה סנייק. אתה רק משתבח.

      שיהיה לך כיפור קל וצום נסבל.

      ניצה

        21/9/07 00:01:

       

      צטט: inspire 2007-09-20 23:12:12

      אוףף, הסנפתי את הסיפור הזה עמוק לריאות של המחשבה והרגשות וזה כאב. זה סיפור ששובליו מלווים אותך גם אחרי שאתה יוצא מהקפה, מכבה את הנייד, פוקק את הוירטואל בקופסה ומרשה לעצמך כוסית קוניאק XO קטנה לסוף לילה.

       

      לא מתגעגע אליך, אתה לא חסר לי, לא אכפת לי מה אתה מרגיש. פשוט תכתוב. 

      שנת מיצוי נפלאה לך. 

       

      תודה גבר.

       

      אלוף המילים.

       

        20/9/07 23:12:

      אוףף, הסנפתי את הסיפור הזה עמוק לריאות של המחשבה והרגשות וזה כאב. זה סיפור ששובליו מלווים אותך גם אחרי שאתה יוצא מהקפה, מכבה את הנייד, פוקק את הוירטואל בקופסה ומרשה לעצמך כוסית קוניאק XO קטנה לסוף לילה.

       

      לא מתגעגע אליך, אתה לא חסר לי, לא אכפת לי מה אתה מרגיש. פשוט תכתוב. 

      שנת מיצוי נפלאה לך. 

        20/9/07 23:01:

      טל, איתי rom, איש הזאב ( סליחה זאב קורץ ), והאיש האפור.

       

      תודה, על הקומפלימנטים.

       

        20/9/07 21:43:
      אני מריע לך!
        20/9/07 17:47:

       

      סנייק,

      סיפור יפה אך קשה.

       

      איך שהתחלתי לקרוא אותו נזכרתי בסרט "בלאק הוק דאון",

      וגם בספר הנפלא של הסופר האתיופי שברח לי שמו

      - הספר "האל שהוליד תן".

       

      ממליץ לך בחום.

       

      כמו כן, אתה מעלה שאלה פילוסופית מעניינת.

      איזה ערך יש לחיים כאלה.

      זאת לא שאלה קלה, ואין לי תשובה לתת לך.

       

        20/9/07 17:04:

       

      כנגד כל הסיכויים.

      כנגד כל הסיכויים של רוחשי המוות - היא נותחה.

      כנגד כל הסיכויים של מתים מול חיים - היא יציבה.

      כנגד כל הסיכויים בין להיות מבלי לחיות  - היא נשארה.

      כנגד כל הסיכויים.

       

      ואיך שהם משחקים בחיי אדם, לך תדע,

      מי ידע?

       

      אהבתי מאוד את מוטיב הרוחות, את הרוח לכל מחלה, לכל קללה... וכשהם הולכים איך המתים מנסים להשיגם.  כן אהבתי את הרעיון.

       

      סיפור יפה סנייק היקר.

        20/9/07 16:25:

      אחלה!!!

      שחרר עוד משהו

       

       

        20/9/07 16:16:

      סוף סוף. אנחת רווחה.

      כמה חיכיתי.

      נפלא.

        20/9/07 12:44:

       

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-09-20 12:38:12

      מצויין כתמיד

       

      תודה טל.

       

      גמר חתימה טובה

        20/9/07 12:39:

       

      צטט: ארז יעקבי 2007-09-20 12:23:43

      סנייק התגעגעתי לכתיבה שלך

      זכרונות מאפריקה

       

       

      חן חן, גבר.

       

      גמר חתימה טובה.

       

        20/9/07 12:38:

       

      צטט: טמבורין 2007-09-20 12:18:07

      כתוב נפלא והסיפור נותן בראש. אשמח לקרוא עוד סיפורים שלך.

       

      תודה.

       

      מרבית הסיפורים מרוכזים במשבצת "סיפורים" בבלוג.

       

      מצויין כתמיד

        20/9/07 12:23:

      סנייק התגעגעתי לכתיבה שלך

      זכרונות מאפריקה

       

        20/9/07 12:18:
      כתוב נפלא והסיפור נותן בראש. אשמח לקרוא עוד סיפורים שלך.