אמצע שנות ה-90, אני עובד במרכז הפיתוח באינטל חיפה כמהנדס פיתוח. הקבוצה סיימה אבן דרך לא מזמן במוצר וותיק שבאחריותינו המספק שירותי תווכה לניהול התקנים ברשתות תקשורת.  ההנהלה עסוקה כבר שבועיים בדיונים אסטרטגיים על פרויקטים עתידיים, חלקינו קיבל משימות זמניות חדשות וחלקינו (כמוני) עסוקים בלחשוב איך שורפים את היום הקרוב - בודקים איזה סוג פרילי חדש יש לנו היום בקפיטריה למטה, מרכלים קצת על ההוא שקודם להיות מנהל קבוצה שלשום ואיך זה שתמיד מקדמים את האנשים הלא נכונים, מנחשים מי יקבלו את הפרס המחלקתי של "עובד החודש" הקרוב, ומקטרים שבטח בהעלאות השכר הקרובות ידפקו את רוב האנשים בקבוצה שלנו כי אין מספיק הישגים לדבר עליהם לאור זה שאנחנו בפרויקט מובטלינה והפרויקט הקודם בכלל בוטל באמצע הדרך מה שאומר שבטח נקבל משכורת בונוס אחת השנה לכל היותר במקום 3 ... פשוט אין צדק בעולם הקשה הזה!  

באיזהו שלב התחיל ממש לצ'עמם ואז התחילה להשתלט עלי רוח תזזית לא מוסברת של תכליתיות... התחלתי להסתובב במחלקה שלנו ולנסות להחליף נקודת מבט בשביל הגיוון - לחשוב קצת כמו יועץ חיצוני שמנכ"ל אינטל העולמית בכבודו ובעצמו שכר זה עתה כדי ליעל אותה.

התחלתי להסתכל בצורה ביקורתית על דברים שלא הקדשתי להם תשומת לב קודם כי הייתי פשוט נורא עסוק. לשאול – למה עושים ככה ולא אחרת, האם זה הגיוני? האם אפשר לתקן בצורה פשוטה חוסר יעילויות שנתקלתי בהם ולשפר תפוקות? אחר כך חזרתי לקיוביקל שלי וחשבתי על מה שראיתי... אחר כך המשכתי לחשוב בבית בזמן המקלחת... חלק מהדברים נראו לי קצת טיפשיים בפרספקטיבה (למשל יותר מדי ישיבות בקרת תכניות ביצוע שלא מוסיפות ערך ויותר מתכנני פרויקט ממהנדסים) כי הרגשתי שהם מוטמעים חזק מדי בתרבות החברה ולא ממש במהות הבעיות הגדולות שראיתי וחששתי להפוך לדון קישוט ארגוני אם אתחיל להלחם בהן... לא התאים לי. אבל כמה תובנות נתקעו לי חזק בפנים ולא הירפו ודחפו אותי לפעולה.

כדי לבקר את עצמי ולוודא שלא אצא אידיוט בסוף ניסיתי להפעיל את מבחן ההיתכנות הבא – דמיינתי את מעמד חלוקת הפרס המחלקתי הבא. דמיינתי את מנהל המחלקה קורא לי חגיגית ואת הגבות של כולם מורמות בהפתעה. דמיינתי את הרגשת הנקמה הקטנה והמתוקה שמישהו מצוות תוכנה מקבל סוף סוף את הפרס לשם שינוי ולא מצוותי החומרה כמו שבדרך כלל קרה (טוב נו – אינטל או לא אינטל?)... ואז דמיינתי את הקטע שמנהל המחלקה מרכיב משקפי קריאה על קצה חוטמו באקט חשיבות סמלית ומקריא את המכתב שמפרט את סיבת הזכייה... חלק מהרעיונות שהעליתי התפוגג בשלב הזה שבו הרגשת האופוריה התחלפה במבוכה של "איך הוא נותן לי את הפרס על כזאת שטות ואיך החברים שלי בטח מתפוצצים מצחוק על חשבוני ביציע...". אבל זה עבד וסוף סוף התחלתי להתכנס על עצמי...

שמתי לב שבדיקת גרסאות חדשות של התווכה שפיתחנו היה תהליך ממש מעיק. לבדוק את המערכת היה כרוך קודם כל בהרצת מוניטור גרפי על מצב התקני הרשת דרך התווכה, שנתן לנו תחושה כללית אם המערכת עדיין עובדת ואם הפיצ'ר החדש עובד. זה לא הספיק – כדי לבדוק את המנוע שלנו היינו צריכים לכתוב כל הזמן תוכניות אצווה קטנות ומעצבנות לבדיקה שכללו הכנה ידנית של המון פרמטרים, פירמוט לבלוק אחד גדול ושליחתו למנוע שלנו דרך API יחיד וסדיסטי במיוחד שקיבל בלוק data גדול והיה לא סובלני במיוחד לטעויות.

כשרצו לסנג'ר מהנדסים חדשים / משועממים / כאלה שסרחו, נתנו להם לכתוב תוכניות בדיקה... זה היה מבאס ותהליך הבדיקות נהפך לארוך, מונוטוני ולא מנוהל... הבנתי שיש כאן זהב והתחלתי לחפור במרץ בידיים חשופות ומגויידות.

בשבועות הבאים פשוט לא יכולתי לחכות להסעה בבוקר (כן זה היה טרם עידן הליסינג). חטפתי פרילי בקפיטריה, וויתרתי על הפיתוי היומי להעביר 30 דקות של ארוחת בוקר קונטיננטלית מתורבתת לפני שפורשים למנוחה בקיוביקל המפנק עד הצהריים, ושעטתי לקיוביקל שלי כדי להעביר את 12 השעות הבאות בהוצאה לפועל של זרם הרעיונות שלי לשיפור מערך הבדיקות שהפך להיות שיטפון של ממש עם התקדמות העבודה...  קוד חדש נכנס וקוד אחר נמחק בקדחתנות, קימפלתי, ניסיתי, שיניתי, חשבתי, הזעתי... נהניתי ברמות שכבר לא זכרתי וחלק מזה כנראה היה הקטע של הסודיות והקטע של "חכו חכו כשאני אספר לכם מה בניתי פה!"

אחרי ארבעה שבועות אינטנסיביים זרקתי ערב אחד הצידה את הפטיש והאיזמל, ניגבתי ענני אבק וזיעה וסקרתי בסיפוק את היצירה החדשה שלי. בניתי מערכת קטנה אך שלמה שאיפשרה בדיקות אוטומטיות של המוצר תוך שימוש בריתמת בדיקות בסיסית שחוללה טסטים מתוך הנחיות בשפת טסט פשוטה שהמצאתי והחליטה מתוך ההוראות איזה וריאציות של מקרי בדיקה לייצר אוטומטית, איך פרמטרים שונים של בדיקה קשורים זה לזה כדרך להשיג כיסוי בדיקות טוב, איך לפענח תוצאות בדיקה ולהציג דו"ח קריא בסוף של תוצאות ואיפה בדיוק בדיקות ספציפיות נכשלו.

כן – אתם בטח כבר מנחשים. המערכת (בימים של טרם מרקורי) נחלה הצלחה רבה בקבוצה והתפשטה לאורך זמן לקבוצות אחרות. היא התפתחה לצורות שלא חזיתי כמו בדיקות עומסים, בדיקות תרגום ואפילו בדיקות שלקוחות מסויימים הריצו בעצמם כתנאי לקבלת גירסה. מצאתי את עצמי נותן הרצאות מדי פעם בקבוצות אחרות ואפילו באינטל ארה"ב על מתודולוגית הבדיקה החדשה וכיצד ניתן לייעל תהליכים קיימים בעזרתה.

וכן – קיבלתי גם את הפרס הנכסף והרבה פירגון מהמנהלים שלי דאז מה שייצר גם מסלול קידום לא צפוי. מה שהרבה שיותר חשוב בפרספקטיבה האישית שלי הוא שנסיון זה עיצב במידה רבה את הקריירה שלי באינטל וגם בהמשך. למדתי שיש בי יזם קטן חבוי שרוצה להשתחרר מדי פעם, למדתי שלקחת סיכונים זה כיף, ששעמום יכול לפעמים ליצור הזדמנויות, ושאפשר להביא את רמת האנרגיות בעבודה למקומות אחרים לגמרי כשעושים דברים מבחירה וכשיוזמים...

החלטתי במודע מרגע זה לעבור לצד היוזם והמשפיע! החלטתי שאני רוצה לנסות לשלוט יותר באיך דברים קורים ולמה ולהביא יותר מעצמי מאשר קודם. הבנתי שאין הבדל גדול בין ההחלטה האישית שלי שנה קודם לחזור ולצייר כתחביב ובין החלטות כמו זו שעשיתי לעיל – בשתיהן מינפתי יכולות, לקחתי החלטות אישיות, ומשתיהן הפקתי בסוף הנאה עצומה.זה סיפור קטן על בחירה קטנה ששינתה בלי ספק את מהלך הקריירה שלי בהמשך... 

אבל חזרה עכשיו לשאלה למעלה - האם זה הופך אותי ליזם?? תחזרו ותקראו שוב את המבוא לעיל... ההגדרה של יזמות במילון היא זו: הכשרון ליזום, הכשרון להגות דברים, כושר המצאה, כושר ביצוע

לדעתי התשובה הקצרה היא כן – בהחלט יש מקום ליזמות ויזמים באירגון. יוזמות טובות דווקא בארגונים גדולים יכולות להיות מתגמלות פי כמה מאשר אותו רעיון שממנו צמח איזה סטרטאפ אלמוני.

בארגונים גדולים תמיד יש מקום לרעיונות חדשים. בין אם בתהליכים או במוצרים. נקודות חיבור רבות בתוך הארגון הן כנראה לא אופטימליות. החכמה היא להתבונן בהזדמנויות כיזמים ולא כקוטרים ולהתחיל לשנות... הפרס על יוזמה בארגון גדול מתגמל מאד קודם כל ברמת הסיפוק האישי. בתור מהנדס צעיר באינטל, קשה יהיה להתחרות בכמות החשיפה שקיבלתי בסיפור לעיל והסיפוק האישי.זכרו גם שחברות גדולות כמו אינטל יכולות לתקצב הפיכת רעיון למעשה – מה שמאד לא מובן מאליו בחברות קטנות. 

שלושה טיפים לקינוח:

1) אני מאמין גדול בהתחלות יזומות צנועות ופחות דיבורים בפרט בשלבים הראשונים לעשייה. מנהלים אוהבים למשש את הסחורה כל הזמן. כמו VC אנחנו רוצים לדעת שהיזם הארגוני מוכן להשקיע את הזמן ולעשות בדיקות היתכנות ואב טיפוס לפני שהוא מבקש שנשקיע במימון פתרון מלא. אני רוצה לראות רצינות ויוזמה ולא רק סיפורים שנראים כמו "אם הייתי מקבל שלושה מהנדסים ותקציב הייתי יכול לבנות הרים וגבעות". כדרך אגב – בפרויקט שסיפרתי עליו למעלה פיתחו לאורך זמן כ-4 מהנדסים, שיכללו ושיפרו תכונות. אם הייתי בא עם בקשה לקבל קבוצת פיתוח בדיקות בהתחלה, היו זורקים אותי מכל המדרגות (אולי לא בעצם – אינטל שמה דגש על בטיחות בעבודה!)

בהצלחה!