כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    בֵּין הַנֶּצַח הַקוֹסְמִי לַבֵּן זוֹנָה שֶל קָפֶה שָחוֹר, וְהַמָּוֶות הַקָּטָן – גַם

    26 תגובות   יום חמישי, 4/3/10, 19:36

    בֵּין הַנֶּצַח הַקוֹסְמִי לַבֵּן זוֹנָה שֶל קָפֶה שָחוֹר, וְהַמָּוֶות הַקָּטָן – גַם  

    איך קראו לסבים שלך? שואל אותי ניסים אמון מורי וידיד ליבי, את יודעת? כן אני עונה, בוודאי. ולהוריהם?

    -         אני יכולה לברר.

    -         ולהורי הוריהם?

    -         אולי.

    -         ולהורים של הורי סביך?

    -         לא.

    -         יש מישהו היום שיודע עליהם משהו?

    -         לא.

    -         הנכדים שלך יכירו אותך?

    -         אני מקווה.

    -         וילדיהם?

    -         אולי

    -         ונכדיהם של נכדיך ידעו עליך משהו?

    -         סביר להניח שלא.

    -         את מבינה לאן אני חותר?

    אני  צוחקת. באמת, מה אני עושה כזה ענין גדול מחיי הקטנים והמגוחכים? מה אני לוקחת כל כך ברצינות את אחריותי לכל הדורות הבאים.

    רָאבָּאק.

    מצד שני, הקפה שחור של הבוקר שלי, שאפילו אינו מבושל, אלא בוץ, עם חצי שקית סוכרדיאט, ולכסות את הכוס, בלי לבחוש, לפחות למשך דקה, ורק אח"כ לערבב – אז הבן זונה של הקפה הזה, נורא חשוב לי שיהיה בדיוק ככה, כמו שאני אוהבת.

    אני מה אכפת לי אני מהנצח הקוסמי הזה? אני שותה את הקפה שלי עכשיו. ואני מהרהרת לעצמי איך אני משייטת בין האינסוף של אינספור עולמות לבין החיים שלי, בין מה שקיים לבין מה שחולף ומתאדה, ואיך כל אלה מתחברים בהחלטות שקובעות כיצד יראו חיי בשניות, ברגעים, בשעות, בשנים.

    ופתאום אני יודעת שאני מכירה היטב את הרגע המושלם בו הכל מתאזן, בו אני קיימת במלוא כוח החיים שלי ובו אני גם נעלמת לחלוטין, בו תחושת הגוף הכי אמיתית וחזקה ומרוכזת בנקודה אחת ומשם מתפקעת מעונג ומתפשטת לכל האיברים ומתנפצת למיליוני זהוריות שנעלמות במליארדי גלקסיות של שמשות וירחים. ואני חושבת על הצרפתים האלו, שכנראה יודעים דבר אחד או שניים, אז הם קוראים לשיא התענוג המזוקק הזה – המוות הקטן.  שלא כמו אנגלי ההוא - הַמְלט, התוהה – להיות או לא להיות, הם יודעים להיות ולא להיות באותו זמן. ואני ממשיכה ותוהה - אם במהלך חייהם הבן אדם, הבת אדם, אוגרים בגופנפש שלהם שרשרת ארוכה של רגעי אורגזמות, של מָמָשות והתאיינות, של "נצח" ו"כאן ועכשיו" בו זמנית, אז הם צריכים להיות אנשים יותר טובים, לא? הם לא צוברים מסה קריטית של איזון מופלא? מסה משפרת אישיות כזה כאילו?

    זה לא עובד ככה, אני יודעת. כבר פגשתי כמה שטופי זימה בחיי, ואכן, הם ידעו דבר אחד או שניים אבל הם בכלל לא אנשים יותר טובים.

    בכלל

    לא

    אנשים

    יותר

    טובים.

    ומה עם אלה שבגופנפש שלהם אין הרבה זהוריות שכאלו? מה איתם?

    מחשבה מענינת. לא?

    ולמה יש כל כך הרבה בלגן סביב הסיפור הפשוט הזה?

    מה אני אעשה? אלו המחשבות שלי.

    ותחשבו שאתם רק קוראים אותן מדי פעם, אבל אני חושבת אותן וחיה איתן ולוקחת אותן איתי לבנק, למכולת, לרואה חשבון, לעורך דין, לבית המשפט. ובאותו זמן עלי לחשוב גם מחשבות הגיוניות ומעשיות.

    האמת – לפעמים זה מתבלבל לי.

    קראתי באיזה מקום : "בכל פעם שאדם פותח את הפה – הוא נותן שיציצו לו לתוך הראש."

    טוב, נדמה לי שדיברתי מספיק.

    אני הולכת לבהות קצת בתקרה. נראה מה יבוא.

        
    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/4/10 23:11:


      כל מי מאתנו שיכול להגיע לנקודה בה יש אצלו שלמות ואפילו התקרבות לשלמות יכול לחוות חוויה של איחוד פנימי והרגשה עילאית וזה לא משנה אם זו אורגזמה נפלאה חזקה ומרגשת או כוס קפה בן זונה. בקיצור אנחנו אמורים לחוות רגעים רבים יותר ככל שנוכל שיגיעו מתוך שלמות שלנו

       

      ערב נפלא לך

        10/3/10 07:36:

      *

      לבן זונה של קפה שחור,

      נולדה בת זונה של כתיבה,

      ואני נבוך ומקנא,

      גם ל"קטן",

       ההוא


       

        10/3/10 06:53:

      לפעמים "בן-זונה" הוא עלבון נוראי..., ולפעמים

      "בן-זונה" זה אחללה קומפלימנט...

      .

      מישהו כתב פעם:

      לא מספיק שיש לי סיוטים?, הם גם צריכים להתגשם?!!!

      אבל מין אורגזמות שכאלו?

      אדרבא...

      חיוך

        10/3/10 02:28:


      מענין מה שעובר לך בראש נומי.......

       

        7/3/10 11:03:

      :))
        7/3/10 01:11:
      נכנס קפה יצא סוד..........................
        6/3/10 00:03:

      צטט: יולנטה 2010-03-05 22:24:42


      היי לך נומיקו

       

      שמעתי על ניסים אמון

      נראה לי בן אדם מקסים ושלוו

       

      כתבת יפה

       

      ולבהות בתקרה מדי פעם זה אחלה

       

      יולי

       

      מה זה אחלה? זאת העבודה שלי.

        5/3/10 22:24:


      היי לך נומיקו

       

      שמעתי על ניסים אמון

      נראה לי בן אדם מקסים ושלוו

       

      כתבת יפה

       

      ולבהות בתקרה מדי פעם זה אחלה

       

      יולי

        5/3/10 08:11:

      צטט: ערנית 2010-03-04 23:19:12


      ולמה יש כל כך הרבה בלגן סביב הסיפור הפשוט הזה?

      שאלה טובה ... :-)

      הפוסט הזה חייך אותי, וגם יסתובב אצלי בראש זמן מה...

      (אבל הצחוק היום קצת אחר ממה שאני חווה מקריאה אצלך בד"כ. משהו יותר עדין).

       

      עָדִין

        5/3/10 08:05:


      נעמי יקרה לי,

      שמחה ששתינו התגלגלנו לאותה מדרגה בסולם ההיסטוריה.

      ואם אפשר לשבת עליה ולשתות קפה יחד מדי פעם, אני מסודרת.

       

      רותי.

        4/3/10 23:32:


      משחק יפה בין הרגעי לבין הנצח, משחק וגם קונפליקט.

      אוהבת להציץ למחשבות שלך:)

      *

       

        4/3/10 23:19:


      ולמה יש כל כך הרבה בלגן סביב הסיפור הפשוט הזה?

      שאלה טובה ... :-)

      הפוסט הזה חייך אותי, וגם יסתובב אצלי בראש זמן מה...

      (אבל הצחוק היום קצת אחר ממה שאני חווה מקריאה אצלך בד"כ. משהו יותר עדין).

        4/3/10 22:25:


      אמרנו פעם זו לזו, לא?

      שלפעמים צריך מיטה, ושמיכה מעל הראש, וחושך מוחלט, ושקט תהומי.

      כדי למצוא את הזהוריות האלה.

      או בכלל - כדי להיות מסוגלים לצאת לבנק, ולחיים בכלל.

      אני סומכת עליך, נומי'לה.

      במיליון אחוז.

        4/3/10 22:23:


      לחיות את הרגע

      לראות את ההוויה כפי שהיא

      ודברייך הזכירו לי את דברי המשורר

      פנדדו פסואה בקטע שלהלן

       

      מי שהקשיב לשירי אמר לי: מה חדש בזה?
      הכל יודעים כי פרח הוא פרח ועץ הוא עץ.
      אך השבתי:  לא הכל, אף אחד.
      כי הכל אוהבים את הפרחים מפני שהם יפים, ואני שונה
      והכל אוהבים את העצים מפני שהם ירוקים ומוצלים, אך אני לא.
      אני אוהב את הפרחים כיוון שהם פרחים, ישרות.
      אני אוהב את העצים כיון שהם עצים, בלי מחשבתי
      .


        פננדו פסואה מהחלון הגבוה,ע"מ124)

        4/3/10 21:18:


      הי,

      הדמות המשותפת בינינו הוא ניסים אמון היקר. אדם הנותן השראה ואמון ב"עצמי" הבסיסי שאנחנו.

      הנושא המשותף בינינו הוא הנצח. הקיים ממש כאן מתחת לאף במהלך כתיבת אותיות שאיני יודעת

      לאן יובילו.

      וזה סוד קסמו של הנצח. הסם הממכר במצוי גם בקפה.

      אורנה

        4/3/10 21:09:

      אהבתי לגמרי!


      אוגרים בגופנפש שלהם שרשרת ארוכה של רגעי...

      נכון.

      בעצם לא חשבתי על זה קודם אבל בכל פעם שפותחים את הפה

      מישהו מציץ...

      מקסים. נתת ביטוי מעבר להוגן

      לתמצית קפה בפה, בגוף ו ל נפש

      :) נוחי 

        

        4/3/10 20:46:
      "בכל פעם שאדם פותח את הפה – הוא נותן שיציצו לו לתוך הראש."
      נפלא!
        4/3/10 20:26:

       *

       

      מכיר היטב את נסים אמון. יצא לי לשמוע אותו כמה פעמים בנטארג' אשר על מצוקי דרגות.

      איש מקסים וחכם מאוד.  

      גם המשל שלו בקשר לסבים ונכדים תופס חזק, סך הכל מי אנו.

      לפי מילות התפילה "דע מאין באת ולאן אתה הולך" 

      ולאותם הבונים הרי זהב והורגים עצמם בעד עוד חופן דולרים כדאי לדעת "שאין כיסים בתכריכים"...

       

      נ.ב.

      למה לקלקל את ה"בן זונה" ע"י הכמיקלים, לא עדיף סוכר רגיל במקום. פעם ביום זה מותר לא?

        4/3/10 20:18:

      צטט: ד-ארט 2010-03-04 20:02:00

      אותי מלווה בעיקר תחושת האפסות הקוסמית (למכולת, לאקדמיה, לטיולים עם קלי). התענוג מקפה גם הוא ידוע לי (למרות שאצלי זה אספרסו ארוך אם אני עצלנית והפוך אם יש לי כוח להקציף חלב). אבל את הצירוף של הנצח עם הרגע עוד לא חשתי. את חושבת שצריך את נסים בשביל זה?

       

      בשביל הצרוף של הנצח עם הרגע? חוששת שניסים הוא לא הכתובת. אולי נס אחר.

      אבל אולי כן.

      את זה לא הוא לימד אותי.

        4/3/10 20:17:

      יופי יופי יופי

      החיים במיקרו ובמקרו בבלוג אחד

      ואני רץ אל כתבי העבר שלך

      נהנתי,תודה, תודה תודה לך

      נעמיקן/נעמיכן/נעמיכאן 

      אילן 

        4/3/10 20:02:

      אותי מלווה בעיקר תחושת האפסות הקוסמית (למכולת, לאקדמיה, לטיולים עם קלי). התענוג מקפה גם הוא ידוע לי (למרות שאצלי זה אספרסו ארוך אם אני עצלנית והפוך אם יש לי כוח להקציף חלב). אבל את הצירוף של הנצח עם הרגע עוד לא חשתי. את חושבת שצריך את נסים בשביל זה?

        4/3/10 19:57:

      תמשיכי לפתוח את הפה...

      מענין אצלך.

      תודה

        4/3/10 19:54:

      חכם המורה הזה שלך :)

      לגבי הקפה- זה תרגיל שאני נוהגת לעשות בקבוצות שלומדות זוגיות. עושים סבב בו כל אחד מספר איך הוא אוהב את הקפה שלו. כל אחד יודע ב ד י ו ק איך. אבל כשזה נוגע להביע את רצונותינו הברורים בפני בן הזוג, גורנישט...

        4/3/10 19:50:

      נומיקו יקרה, הנצח הקוסמי - מעט גדול עלי. גם אני יודעת רק את שמות שבי וסבתותי, לא יותר רחוק וכבר אין לי אצל מי לברר. הנצח שלי הוא בערך באורך העבר שלי, כלומר מה שחוויתי ואני יודעת. בעצם מעט יותר היות ואם אני חווה את פעמוןהזכוכית של סלביה פלאט את חווה גם משהו מתקופת החיים שלה, אבל רק משהו. אז בסדר, אני קוראת בתנך וקוראת מיתולוגיות יוניות ועקדיות ובכל זאת הנצח הקוסמי שלי מתעשר רק בפרורים אותם אני יכולה ומסוגלת להכיל. היתר, שוב, באמת גדול עלי.

      תודה יקירתי על כתיבה רהוטה ויפהפיה ושאילצת את גלגלי המח שלי לנוע מעט ו*

      לאה

       

        4/3/10 19:46:

      אני שותה קפה במינון שונה

      חי אותו מיציקת המים  ועד הלגימה האחרונה.

      מחר אולי יהיה  עוד ספל של קפה.

       

      שוקי