ליאי פרסמה פוסט בו ציטטה מהסיפור "חיים כמעט מתוקים", שמופיע בספר "ביום שבו ירו בראש הממשלה" של עוזי וייל (עם עובד, 1991. כן, 4 שנים לפני רצח רבין).
הקטע המצוטט החזיר אותי לספר הזה, שקראתי לפני כעשור בערך, והזכיר לי את הסיפור שאהבתי בו ביותר: "אל תעזבי אותי, מותק". אל תתנו לשם הקיטשי, הקצת זול/פרחי להטעות אתכם. מדובר בסיפור מקסים ונוגע ללב, שכתוב בצורה יפה, מדויקת ורגישה. היכולת המרשימה של עוזי וייל לתאר בו מה זאת אהבה של שני אנשים, היא מה שנחקק ביותר בזכרוני ממנו, ומכל הספר, בעצם.
אז כסוג של קונטרה ידידותית לליאי, אצטט כאן את אותם קטעים בסיפור בו היכולת הזאת מופיעה במיטבה.
* * * * *
על ספסל מרוחק ממנו הוא ראה בחורה יושבת וראשה שמוט. כשהרימה את ראשה אל תוך האור זיהה אותה. "מיכל", קרא, והיא נבהלה. הוא קם אליה. "זה אני, דני". היא הביטה לעברו ולא זיהתה אותו עד שהגיע קרוב אליה, לתוך האור, ואז השתנה החשש שעל פניה באחת לחיוך. השינוי הזה היה כל-כך פתאומי ומפעים, כל-כך מתוק, כל-כך מתוק, ששנים אחר-כך הוא היה מסתכל בה בלי שהיתה מרגישה ומנסה ללכוד את עיניה ברגע בו עולה בהן החיוך.
זה היה הסיפור שהיא סיפרה לדני בליל יום כיפור, אצלו בבית. היא לא הפסיקה באמצע מחשש שתבוא ביניהם השתיקה, והוא לא הפסיק אותה כי היה מוקסם. היה נדמה לו שמה שסיפרה מתרחש ממש לידו, בחדר השני. ככל שהמשיכה לדבר הוא הלך ונשבה. זה לא היה הסיפור עצמו, זה היה צליל קולה, הריח שלה, האופן בו פרשה ידיה בתום כל פרק בסיפור, בחיוך משתומם, כאומרת, איזה מין דבר מוזר זה, והוא נרעד, וכשגמרה לספר היה לכוד באוויר שהקיף אותה. היא נשענה על הספה, עצמה את עיניה ופיהקה, ואחר-כך השאירה את עיניה עצומות. הוא הסתכל בה וראה את הרחם שלה מצויר על עפעפיה הסגורים. נשימתו נעתקה. היא פתחה את עיניה וראתה אותו מביט בה כך ופליאה גדולה עלתה בה. השתיקה היתה עכשיו חרישית כמו קטיפה. "מה, מה", אמרה, קולה היה צרוד וכמעט בלתי נשמע, והיא הושיטה יד ונגעה בלחיו, ושרפה אותה. ביניהם עלתה תשוקה מתוקה ומכושפת. הוא לא היה יכול לזוז, לא אליה ולא ממנה.
לבו נשבר והוא הלך לחדרו. הוא נשם עמוק והתיישב על המיטה. אני מאבד אותה, הוא חשב, אלוהים, אני מאבד אותה. הוא נשכב על המיטה ואמר בלחש, אל תעזבי אותי, מותק, בבקשה, בבקשה, אל תעזבי אותי, אני הולך לאבד אותה. הוא לא ידע שבינתיים, בחדר השני, שוכבת האישה שהוא אוהב ופליאה גדולה ומתוקה עולה בה, ומביאה עליה התרגשות כמוה לא הכירה מעודה.
מה הייתי עושה אם לא הייתי פוגש אותה, הוא חשב כעת, בשבתו על ספסל בית-החולים, הרי הייתי יכול לחפש כל החיים ולא למצוא אותה, ולמי הייתי נותן את כל האהבה הזאת. מאז שהיה מסוגל לזכור את עצמו, מילדותו ועד שהיה לנער, תמיד מצא את עצמו אוהב אחרים יותר מאשר אהבו אותו, אסיר תודה על כל גילוי חיבה מצד ילד או מבוגר, ותמיד מתאכזב בסוף. והוא נעשה זהיר יותר ויותר, והאהבה השבויה בתוכו גדלה והלכה, עד שנרקבה ותססה בתוכו, והעדינות הטבעית שלו הפכה לעצב שלא נתן לו לקפוץ או לצעוק או לשתות לשכרה, ועצר אותו תמיד לפני הנגיעה, בזהירות, לא להסתכן בבגידה, הרי בסוף תמיד תאהב יותר משיאהבו אותך.
ומיכל היתה זו שקיבלה את כל אהבתו הצועקת כמו חבילת נפץ עטופה בסרט, והוא אהב אותה כמו שלא אהב דבר בחייו, ולמרבית פליאתו היא היתה שלו, והלילות המתוקים איתה יישרו את גבו, עשו אותו שמח ובטוח בעצמו, ושלחו אותו יום אחר יום לעבודה, כדי שיוכל לחזור אליה בלילה ולפרוק אצלה את כל האהבה שהצטברה אצלו במשך היום. ומיכל, שהיו לה גברים ושידעה על סקס כמה דברים שלא כתובים בספרים, היתה משתוקקת כל היום לרגע שבו תוכל לפתות אותו, ולראות את המבט הזה עולה בעיניו, המבט שאומר, אלוהים, את כל-כך יפה שאני לא יכול לדבר, המבט שאומר, לא היתה יכולה להיות לי אחרת אף פעם. שמישהו יאהב אותה כך, זה היה פלא כל-כך גדול, שהיא היתה מסמיקה ממנו כל יום מחדש. איזה סידור מופלא, הוא חשב, אני שנולדתי להיות גבר של אישה אחת, והיא שגברים הולכים אחריה ברחוב מאז שהיתה בת 15, אבל היתה צריכה לראות את הנאמנות המוחלטת בעיניים שלי, כדי שתדע מאיפה בא סקס לעולם.
הוא נזכר במה שאמרה לו פעם מיכל בלילה, במיטה, אחרי, כשנחו אחד בזרועות השני. היא אמרה, אנחנו צריכים להיזהר, זה לא יישמר ככה לעולם, אתה תראה, אף אחד לא יכול להיות מאושר ככה, כמונו, זה לא ייתכן שזה ימשיך, והוא צחק, את והאמונות הטפלות שלך. והיא אמרה, תשמע, אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה, אבל אני יודעת, למשל, שמי שהלב שלו נשבר יכול לעבור כבישים באור אדום, שום דבר לא יקרה לו, הוא את שלו כבר קיבל, אבל מי שמאושר כמונו צריך להיזהר, ולהסתכל טוב טוב גם באור ירוק, גם כשהוא הולך במדרכה הוא צריך להביט ימינה ושמאלה, ולירוק כשעובר חתול שחור, ולדפוק בעץ שלוש פעמים. יש איזון, לב שבור זה חוק טבע, אנחנו מפרים אותו, תיזהר, תיזהר, אני לוקחת מצוף כשאני נכנסת לאמבטיה.  |