מונולית החייים כמו ניצב לו בגאון אל מול פני הדברים הרוחשים על פניו, הוא עומד איתן אל מול מאורעות הזמן, חסין בפני פגעי מזג האוויר ומחוספס דיו כנגד כל מכת פטיש זר ההולם בו בחוזקה. רצף הזמן גם הוא כחסר משמעות עבור אותו מונולית, ועונות השנה יחלפו על פניו המסותתות בסדר מופתי. יסודות של אדמה מים ואש מתמזגים יחדיו בדמות דמו הזורם ללא דופי בעורקיו. בתוך כל הסבך הזה, נולדת לפתע נשמה חבויה שכזו, נשמה אחת ויחידה המנסה לברור בקפידה את דרכה, נשמה אחת תועה, מתהלכת, מחפשת, אוהבת אך לבסוף גוועת. כן, לכל נשמה כזו יש את המונולית שלה, ואם הגיעה לקיצה, היא תעטף בחמלה בידי המונולית שלה, ושם תינצר לעולמי עד.

אבא שלי נמצא ממש כאן לידי, אמא הביאה לי אותו לפני כשבועיים לערך. בהתחלה קצת התעלמתי, זה לא ממש נעים לפגוש את אבא אחרי כל כך הרבה זמן. זה לא שהוא ממש יודע מי אני, וזה לא  שהוא התעניין אי פעם, או טילפן לשאול או לדרוש בשלומי, לא ממש. ואני כהרגלי ממשיך  את אפיזודת החיים שלי, המלנכוליה בשיאה כך נראה, והנה עוד שיא שעומד להישבר כחלק אינטגרלי מגבול הטעם הטוב שמשתבש אצלי לעיתים. אני לא ממש מדבר איתו מאז שהוא כאן, לא ממש יודע מה לעשות ולא ממש רוצה או מסוגל להתמודד. הוא מסתכל עליי כמו מלמטה לרוב, קצת נבוך, קצת ביישן - אין לי שום דבר חכם לומר לו.

וכך עובר יום  ועוד יום. הנה פתאום הנכד שלך מגיע לכמה שעות, נכנס ויוצא מהחדר. והנה אני שוב איתך בחדר, יושב לידך ולא מסוגל לדבר. אף פעם לא היינו כל כך קרובים כמו שאנחנו עכשיו. אמא, כשהביאה אותך אליי שאלה אותי אם זה בסדר שהיא תשאיר אותך כאן. עניתי לה שלא ושתיקח אותך מכאן כי אני לא ממש רוצה. פתאום להיות כל כך קרוב אחרי כל כך הרבה שנים? עוד לא. אבל אז אמא, לפני שהלכה שאלה אותי שוב כמו שהיא תמיד שואלת שוב, אם אני בטוח שאני לא רוצה, אז עניתי לה שתשאיר אותך. אמא קצת מכירה אותי ואמא תמיד יודעת לא? היא השאירה אותך והלכה. נשארנו שלושתינו, אני, הילד שלי ואתה. הגעת אליי בתוך שקית כזו של רשת אופנה מוכרת. בתוך אותה שקית אתה כמו מגולם בתוך קלסר קרטון עם חוט. אתה פתאום מופיע בתצורה של הרבה מכתבים, הרבה תמונות והמון המון זכרונות שהשארת כאן לפני שהלכת.

תמיד שאלו אותי, ניסו לדובב אולי, לתת לי את הזמן על מנת שאוכל לבוא ולשאול עליך. אף פעם באמת לא העזתי. אתה זה אתה ואני זה אני. אבן הדרך הראשונה שתוכננה על ידי באופן טנטטיבי למדי, היתה לפתוח את זה פעם ראשונה עם עילי - הנכד שלך. אולך כך זה היה הופך את השכול לקצת יותר נוח, או נעים עבורי, אני לא באמת יודע. מתישהו אולי גם אני אסביר לעילי, אני גם זוכר את הפעם הראשונה שאמא הסבירה לי לגביך. מתרץ לעצמי תירוצים, דוחה את הקץ, יוצא וחוזר, מנקה ומזיז, עובד, כותב ומה לא. ואתה כאן ארוז בשקית הזו שאני כל כך מתבייש ממנה, וממש מחליט לפנות לי זמן אתמול בערב, ולהתחיל לפתוח.

לפני כחודשיים קרוב משפחה שלנו מצלצל, אומר לי שהם רוצים לעשות משהו מיוחד עבורך. מהקרובים היותר קרובים אולי, מאלה שאני דווקא כן רואה פעם בשנתיים, בארוע משפחתי כזה או אחר. היית אמור להיות בן שבעים עוד כמה ימים, על כן החליטו כולם לעשות מעשה. אותו קרוב משפחה שאל אותי אם אני רוצה להגיד כמה מילים - סרבתי בנימוס אבל  שמחתי על היוזמה. הוחלט שנעלה מחר כל המשפחה וכמה חברים קרובים לבית העלמין, ואז נתכנס כולנו ונעלה זכרונות. התמונה או הזיכרון שכל כך חקוק אצלי בראש, היא אותה תמונה שלך מחזיק אותי - תינוק קטן כזה, כן מי היה מאמין שפעם גם אני הייתי בדמותו של איזה תינוק חמוד. אתה בגופייה לבנה, מניף אותי באוויר, אני כולי מחייך, אידיליה של אבא ובן ללא ספק. כמה חודשים אחר כך פורצת מלחמת יום כיפור, ושם הכל נגדע בבת אחת.

אני אוזר מספיק אומץ, לוקח אותך לסלון, פותח בזהירות את הקלסר הישן או מה שמקביל בימינו אנו ונקרא גם תיקייה של מחשב אם תרצה, ומתחיל לקרוא. יש שם המון מכתבים שכתבו לאמא ממש אחרי שנפלת. ניירות של פעם עם ריח של פעם. הם כולם לא מוצאים את המילים לנחם, לא ממש יודעים מה לכתוב. יש שם מכתבים מהמשפחה, מברקים, מכתבים מחברים, מכתב מהמג"ד שלך, מנשיא המדינה, יש שם הספדים מחברים שלך וקרובי משפחה שוב פעם. המון חומר מאוניברסיטת תל אביב כי בדיוק אז כתבת את הדוקטורט שלך, מלגות לסטודנטים על שמך ואפילו מכתב ניחומים מאיזה רב גדול מברוקלין, שכתב לאמא ממש אחרי המלחמה. אני קורא ונוזל כולי, החיים מתגמדים פתאום אל מול אותה פיסת היסטוריה, שתחרט אצלנו כל כך עמוק ותשפיע על כולנו וכנראה, איך לא, גם עליי.

קראתי פעמיים כל דבר אני חושב. פעם ראשונה בכדי לעכל ופעם שנייה בכדי להאמין. פתאום אתה כל כך קרוב, פתאום אתה כל כך אתה, וכמה שאנחנו דומים ושונים באופן פרדוקסלי. שלוש גלויות שלחת מהחזית לאמא, גלויות של צה"ל בגודל של חמישה על עשרה סנטימטרים. "גלויות מלחמה" שהצבא סיפק לחיילים שייכתבו הביתה. מצחיק שהיום הכל בסמסים ומיילים לא? היה בכולן ריח כזה של פעם עם המון נשמה. לדאבוני זו בטוח לא אותה נשמה היום, ואולי זה גם קצת עצוב, אבל אלו הם חיינו אנו במחוזות חפצינו. אתה כותב לאמא שהכל בסדר ושלא תדאג, שתדבר עם ההורים ושתרגיע את כולם. "מה שלום עמית?" אתה כותב, ואת כל הגלויות אתה מסיים במשפט אחד של אבא צעיר כזה שהלך לקרב: "נשיקות לעמית".

את הגלויה האחרונה כתבת על פיסת קרטון ממש יומיים לפני שנפלת, כנראה זה מה שהיה בנמצא אז, וכך אותה פיסת קרטון מוצאת את דרכה לבית הוריה של אמי, ששהתה שם בזמן המלחמה, גם שם כבכל שאר הגלויות שכתבת, כתבת שהכל בסדר, כרגיל לא הכברת במילים אבל תמיד סיימת עם "נשיקות לעמית". הנשיקות הגיעו אליי לבסוף, אבל אתה לא. מחר כולנו נהיה ביחד לכבודך, כמו סוג של מסיבת יומולדת ורצון עז של כולם לזכור ולהנציח. לאמא זה יהיה ממש קשה, והיא בטח תבכה הרבה. אני חושב שאני אגיע קצת אחרת מחר גם כן. אולי סוג של הרבה יותר קרוב אליך, ושוב עם תובנות כאלה או אחרות על כמה הכל שברירי וזמני בחיים האלה.

כן אני נושא עמי את השכול הזה בעצם מאז שאני זוכר את עצמי. זה לקח שלושים ושבע שנים עבורי בשביל להיות מסוגל לפתוח. אני מניח שאי אפשר לפתוח את הכל בבת אחת, ואני מניח גם, שעבור כל אלה שכן הכירו אותך, זה לא תמיד קל לשחרר למרות שאמא מצידה תמיד ניסתה, אבל כנראה שלא הייתי ממש מוכן. בסוף כולם חיים את החיים, ובסוף החיים יותר חזקים מהכל, את זה וודאי אלמד במרוצת הזמן. מדי פעם אני מזכיר אותך בבלוג הזה שלי, אתה חלק ממני ואת זה כבר אף אחד לא יוכל לשנות. אני יודע שלא היו לך חיים פשוטים, ת'אמת גם לי זה לא ממש פשוט, אבל צריך לחיות אותם - כי יש לחיים המון צדדים יפים, לרבות החיוך הזה שלי ושלך באותה תמונה, ולרבות החיוך המקסים הזה של הילד שלי, ששובה אותי כל פעם מחדש.

אבא שלי נפל במלחמת יום הכיפורים. הוא היה בן שלושים ושלוש ואני רק בן תשעה חודשים. זה ברור שאני לא זוכר שום דבר וכמובן שלא יצא לי להכיר אותו. זה אולי קצת מנחם לדעת שהוא הכיר אותי, וגם אולי אחרי אתמול - לדעת שאני מכיר אותו קצת יותר טוב.

מוקדש לאבא,

עמית