לגבר של חיי. 

כבר הרבה זמן שאני מנסה לנסח את המכתב הזה, והאמת שקצת קשה לי.

תראה את צחוק הגורל- מלכת המילה הכתובה נותרה ללא מילים.

כשהכרתי אותך, ועל כך יסלח לי האל, לא ייחסתי לך את מידת הרצינות אליה אתה ראוי.

היית מעין דמות רקע בחיי האפורים, מטרד שחוזר שוב ושוב בניסיון קצת עצוב להשיג תשומת לב.

רודף אחריי כמו כלבלב, מחכה שאזרוק לך עצם.

עצוב עד כמה שזה ישמע, באותו זמן לא היה לי זמן אלייך.

באותו זמן היה לי סיפור אחר- הרבה יותר גדול ממך.

הוא היה יפה.

הוא היה חסון.

היה לו חיוך כובש.

מצאתי את עצמי מאוהבת בגבר שאפילו את שמו אני לא יודעת.

פה ושם הוא היה קופץ לביקור, נותן לי טעימה קטנה מקסמו האינסופי.

הייתי כמו נערה  שמאוהבת בפוסטר על הקיר.

עם הזמן, נשבר הקרח ביני לבינו.

הוא היה מופיע משום מקום רק בשביל לדבר איתי, לתת לי פרח.

הייתי מחכה לו- כל לילה הייתי יוצאת למרפסת בתקווה לראות אותו. והוא לא אכזב.

הייתה לו היכולת לגרום לי להרגיש שגם בין כל הבלאגן שמתחרש מסביבנו, אני עדיין חשובה מספיק בשבילו. לפעמים הוא היה נעלם לתקופות ארוכות אבל אח"כ היה חוזר ומפצה אותי בטיול בשמיים זרועי כוכבים.

הירח תמיד היה גדול יותר ויפה יותר בזכותו

הה לו קסם שאפף אותו.

חלק מהקסם שלו היה המסתורין.

השתדלתי שלא ללחוץ, מחשש לאבד האמון שבכל זאת הצלחתי ליצור בינינו אבל זה היה קשה.

חיפשתי כל פיסת מידע שתשפוך אור על חייו וככה הגעתי אלייך.

גילתי על הקשר ביניכם וידעתי שהדרך שלי אליו חייבת לעבור דרכך.

אז נתתי לך את תשומת הלב שאליה כ"כ ייחלת.

הייתי נחמדה.

הרשתי לך לקנות לי קפה, לסחוב לי את התיקים, להתלוות אליי לאירועים פה ושם.

בלינו לילות שלמים בעבודה שמעט אף פעם לא הצלחנו לסיים, היינו גולשים לשיחות על החיים, על חלומות ותקוות, או על כל נושא בנאלי שאפשר רק לחשוב עליו.

למדתי להכיר אותך.

היית מתוק, בצורה קצת מגושמת, והתחלתי לחבב אותך.

ככל שמערכת היחסים בינינו התהדקה, התחלתי להרגיש מבולבלת.

נראה שגם אתה התחלת להתבלבל, ונראה שגם הוא.

הייתה לי הרגשה שמשהו קצת מסריח.

ההערצה שלי כלפיו וההערכה שלי כלפייך פגעו ביכולת השיפוט שלי.

את מה שהוא לא נתן לי- נתת אתה. את מה שאתה לא סיפקת- הוא סיפק.

במבט לאחור, קשה לי להבין איך הייתי כ"כ טיפשה שלא לראות את זה.

הצלחתם לשגע אותי שזה אבסורד כי האבסורד הוא שהצלחתם לשגע אותי.

במשך תקופה ארוכה סחבתי על גבי עול כבד.

הרגשתי שאני משטה בכם ויותר מכך- משטה בעצמי.

מעולם לא הייתי הטיפוס הזה שרוקד על שתי חתונות.

 לאורך כל התקופה הזאת, הטעם המר היה תקוע לי בפה.

 היו דברים שיכולתי להישבע שלא אמרתי לך, שבדרך כלשהי ידעת וכנ"ל לגביו.

הייתי בטוחה שאתם מחליפים ביניכם חוויות שקשורות אליי.

שבסופו של דבר גילתי.

וזה היה הלם מוחלט.

מצד אחד תחושת הניצול, והידיעה שהשקר הזה היה חלק ענק בחיי במשך תקופה ארוכה.

מצד שני הוקל לי.

עכשיו, כשאנחנו ביחד, אני יודעת בדיוק למה אני אוהבת אותך.

לפעמים קצת קשה להיות שלך, כי אני לא באמת שלך אני גם קצת שלו.

משקל העולם כולו נמצא על הכתפיים שלך ואני זאת שמשחררת לך אותם בסוף היום.

אני אוהבת אותך עם המשקפיים או בלעדיהם.

עם הגלימה ובלעדיה.

אותך ואותו.

וכמה שמחתי לגלות שאתה- בעצם הוא.

הסופרמן שלי.