ורוד על הים. דניאל דחף את הגלגלים בכל כוחו, והכסא שלו שעט במורד הגבעה בעקבות היצור היפה ביותר שראה. צעיפה הורוד התנפנף ברוח, גבה הגאה וירכיה הרוקדות לקצב הליכתה הנמרצת כמו הפנטו אותו, בעודו נחפז אחריה. לפתע עצרה. מאחוריה עצר דניאל אף הוא את כסא הגלגלים שלו ואסף את ידיו כמבקש להעלים את המרוצה המטורפת, אם כי חש מגוחך בעודו יושב נטוע בלב הרחוב. היא הסתובבה אליו בחדות, אולם תנועתה נתפשה בעיניו כאיטית להפליא, וצעיפה השקוף נישא על גלי אוויר בלתי-נראים כשהוא מצייר את כל צבעי הקשת. היא הישירה מבטה אליו, צחקה בקול, והוא כמכושף. "אתה בא לכאן הרבה?" שאלה. דניאל נאלם דום ורק משך בכתפיו במבוכה. שוב היא צחקה, "אני דווקא כן. אני כאן כל יום לצפות בשקיעה," והיא הביטה לעבר הים. "אתה יודע, זה בזבוז להפסיד הופעה שכזו." דניאל התעשת. מה הוא עושה כאן? הרי יעל מחכה לו. גל של אשמה הציף אותו. הוא מלמל משהו והתגלגל לדרכו, מופתע מקריאתה אחריו. "להתראות מחר!" היא קראה במעין ורוד סגלגל. יעל כבר חיכתה לו דאוגה בקצה השביל. "איפה היית?" כל עוצמת הרגשות המבלבלים שאך חווה הפכו לכעס כשנגח, "אני לא ילד קטן! תפסיקי לדאוג לי!" "בוודאי שאני דואגת לך. הרי אמרת שתהייה פה לפני שעתיים, מה קרה?" "די, עם החקירות שלך, אני לא חייב לך דין וחשבון." דמעות כבר זלגו מעיניה של יעל. היא ידעה ששוב הם בדרכם אל מריבה מכאיבה ומשפילה, אך לא יכלה לעצור בעדה. "אתה לא חייב להיות כל כך מעליב כל פעם שאני דואגת לך!" "נמאס לי! את מתנהגת אליי כמו אל נכה." "זה לא הוגן, דניאל!" היא בכתה. שוב הוא לא הבין מדוע הבכי שלה וחוסר הצדק שעליו קבְלה רק הגבירו בו את הרצון להכות בה, והוא שילח בה את לשונו, "ואת מטומטמת שמסתובבת עם נכה!" עכשיו יעל כבר התייפחה, וזעמו רק גבר עם בכיותיה. הוא סובב את הכסא בחדות והחל מתרחק במהירות. "אל תלך, דניאל, בבקשה! הכנתי לך את המרק הכי אהוב עליך. בבקשה תחזור!" אבל דניאל כבר גלש במורד הרחוב מוצף בכעס. על עצמו הוא כעס כמו תמיד. למה, למה הוא לא יכול לאהוב את האישה שמוכנה לעשות למענו הכול, ובלבד שיישאר איתה ויאהב אותה? האישה בורוד כבר עמדה ופניה אל הים. היא אפילו לא הסבה אליו את גווה התמיר משהתקרב. "ידעתי שתבוא," היא אמרה ופניה עדיין לים. שוב הוא חש נבוך. מה היה בה שכישף אותו? "אני פשוט עובר כאן ברוב הימים", הוא הפטיר כלאחר יד וחשב, אילו רק ידעה שחיכה כל היום לרגע הזה. "אתה לא רוצה לפעמים לקום וללכת?" היא שאלה. הייתכן ששמע נכוחה? "סליחה?" הוא שאל מזועזע משהו. עתה הביטו בו עיניה ישירות. "אתה רוצה לקום וללכת?" נעלב הוא סובב את גלגליו ימינה ושמאלה. "אולי לא שמת לב, אבל אני לא יכול!" היא עדיין הביטה בו. "לא שאלתי אם אתה יכול, שאלתי אם אתה רוצה." מי היא? מה היא רוצה ממנו? מטורפת, ללא ספק. שוב הכתה בו אשמה על המשיכה שלו אליה עת שהוא אמור להיות עם יעל. "מה זאת אומרת, ברור שאני רוצה." היא הרימה גבה, "אתה בטוח? כי אם אתה באמת רוצה אתה יכול." דניאל פלט נחירת בוז. "למה, את קוסמת, מכשפה? יש לך איזה כישוף שאת יכולה לנדב לי?" "אני לא מנדבת כישופים. כשתמצא את ה'כן' המלא שלך, ללא תנאים, לא תצטרך כישוף." דניאל גמע את אחרוני הכתומים של השמש השוקעת, ומשזו נעלמה, הסב את ראשו וגילה שגם האישה בורוד נעלמה לה. יעל יבבה, "למה אתה רע אליי? למה אתה לא אוהב אותי?" אך יבבותיה רק הקשיחו את דניאל. איך יכול היה לומר לה שהוא כועס עליה כי הוא צריך אותה אבל לא רוצה אותה; שהנכות שלו צריכה את כל מה שהיא עושה עבורו, ושהוא שבוי של הנכות ושלה; שכאשר הוא איתה הוא חושב על הורודה, וכשהורודה זורקת לעברו אתגרים מפחידים של עצמאות וחופש אז הוא מתגעגע אל יעל? אל מול הים, עמדה האישה בורוד מרחק-מה מדניאל הישוב בכסא הגלגלים, והושיטה אליו את שתי ידיה. "אז בוא אליי, דניאל!" היא קראה. "אני נכה, את לא מבינה?" "כולנו נכים, דניאל, אז מה? אם אתה רוצה ללכת, פשוט תלך." "מי את בכלל? עד היום אני לא יודע את שמך. מה שמך?" הורודה רק צחקה, ושוב הוא לא הבין כיצד היא נעלמה. כך חלפו החודשים ודניאל בין שתי נשים, שלאף אחת מהן אין הוא יכול להתמסר, לאף אחת אין לו 'כן' מלא ללא תנאים - אולי או בעצם לעצמו. עם הראשונה הוא מתקומם על נכותו ומול השנייה הוא מנופף בנכותו. הוא תקוע, נטוע, בין הבכי של האחת, לצחוק של האחרת, בין הנכות הנוחה שמציעה לו האחת לבין האתגר לחופש שמציעה האחרת. על רקע השקיעה שוב מושיטה הורודה את ידיה אליו. "אתה באמת רוצה ללכת?" "אני לא יכול! מה את רוצה ממני?" "יש דרכים רבות ללכת, ודרכים רבות להיות נכה!" "למה שאאמין לך? למה שאבטח בך? אולי אנסה לקום ופשוט אפול?" "נכון, הכי בטוח שתישאר לשבת!" "תגידי, את עיוורת? איך אני יכול ללכת?" והיא בשֶלה, " יש דרכים רבות ללכת, ודרכים רבות להיות נכה!" "מי את? מי את? איך קוראים לך? מה שמך?" "עוצמה" לחשה הורודה וצחקה. "עוצמה?!" דניאל הדהד, ולפתע הכה חשמל ברגליו. דניאל בעט וקפץ על רגליו כולו מזיע ורועד עד עצם. אור בן השבע נבהל וקפא על מקומו בפתח הדלת. "סליחה שהערתי אותך אבא, נכנסתי לחדר הכי בשקט שיכולתי." דניאל צנח שוב על מיטתו בניסיון להירגע. "זה בסדר, אורי. פשוט חלמתי חלום מוזר. בוא תן לי חיבוק ואירגע." אור חיבק את אביו בשמחה וביקש, "מה חלמת, אבא, שככה קפצת?" "אתה יודע, אומרים שכל הדמויות בחלום הן בעצם חלקים פנימיים שלנו." אור התיישב בעניין ליד אביו שהמשיך והשיח. "אולי לא תבין זאת בגילך, אבל נראה לי שחלמתי על שני חלקים בתוכי, האחד הוא הקורבן והאחר הוא העוצמה. מאז שאני מובטל אני עמוק בתוך הקורבן, ואולי הגיע הזמן שאבחר בעוצמה, אפילו שאני לא בדיוק יודע מה צריך לעשות לשם כך. אבל עכשיו אני מבין שלפחות עליי לבחור, לכאן או לכאן, העיקר לבחור." דניאל פרע את שערו של בנו. "אולי אם אעשה זאת במקום להתהלך עם פרצוף חמוץ כל הזמן ועם המחשבה שאני לא נותן לך כלום כל עוד אני מובטל, אולי זאת תהיה המתנה הכי גדולה שלי אליך. סליחה, אורי שאני מנסה להבין את המסר שחלמתי, ואומר דברים שאתה בוודאי לא מבין." אור הניח יד קטנה על גבו של אביו, חיפש אחר עיניו ואמר: "אבא, אלה בדיוק הדברים שאני מנסה להגיד לך כבר שנה שלמה, ואתה פשוט לא מקשיב." לפתע פרצו השניים בצחוק מתגלגל.
|