שושי

האם יש לך הרגשה פינגווינית

לי קר רק מהמחשבה

הקיץ בארצינו הרבה יותר סימפטי

בברכה - ירמיק

שושי, קשה להצביע ולנתח. שיר לא קל לעיכול, גדוש בצבעים , תמונות, ובעצב רב.

אני חושבת שיש בו דיאלוג מאד עמוק אינטימי ומהותי... עם מי שהיה פעם דג עם נוצות...

אני תוהה לגבי הקרח -האם הוא בא בהכרח, באופן טבעי ,ממקום מושבם של הפינוגווינים..או שמא

מדובר בקור העז שהוא סמל לקהות ריגשית?

אהבתי מאד את הצפורים החוצות את עמוד האויר, זה המשפט שבאופן מפתיע הסעיר אותי במיוחד.

 וגם ה"אני שומר" ריגש אותי מידיי...

תודה. שיר מפעיל מאד.

לוני (:  

שושי יקרה,

החיים אכן מלאי הפתעות ומשברים

המשאירים בנו את חותמם לעד ,,,

מִי פִּלֵּל שֶׁכָּל כַּךְ אֶתְגַּלְגֵּל, כָּל כַּךְ שְׁבָרִים.

פּינְגְוִוין. אוּלַי אֲנִי מְיוּתָר כַּאן, גַם אֵין בִּי מְתֹם

אני תקווה שבכל זאת נדע למצוא את מקומנו 

שנדע שיש בנו לתת ולקבל לאהוב ולהיות נאהבים...

יָתוֹם מִנּוֹפִי מְנוּדֶה מִגּוּפִי הַמּוּפְתָע, הַנָּכֵה בַּיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת

נוֹתֵן בָּה בְּכָל זֹאת סִימָנִים, רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן, אוֹתִיוֹת אֶהֱוִ"י,

גַחֲמַת הַלָּשׁוֹן וְהַחֵך לְהַחְזִיק בֵּין הַמִּלִּים אֶת נְשִׁימַת הַפֵּרוּשׁ 

וַרִיאַצְיָה סְבִירָה, צְלִיל קָרוּשׁ,  דֶגֶם שׁוֹנֶה רַק בְּמִקְצַת, לֹא מְגוּנֶה,

וְזוּג צִיפּוֹרִים מִקְרִיוֹת חוֹצֶה אֶת עֲמוּד הַאֲוִויר.  

יַעֲרָן מְנוּצֶה מְבַכֶּה וַרַךְ  וְלוֹמֵד אֶת זֶה הַנִּגּוּן:

נַהֲמַת הָרוּחוֹת בְּעָבְרַן בִּסְדָקֵי הַקֶּרַח.

נגעת לליבי ונימי נפשי, אני תקווה

שנוכל ויעמוד לנו הכוח להיות יותר

מאשר ואריאציה סבירה בסדקי הקרח,,,

תודה,גרטה*

שירך האוחז בבטן באופן בו הוא מביע את הכאב, כמו ממרחק רב וגובר ממושא האהבה, ועדיין מקירבה רבה,

התבנית תזזיתית במקצת, העושר המטאפורי והאסוציאטיבי הולך ומעמיס על גב הקורא, ומשרת היטב את תעצומות ותהומות הנפש והרגש,

מי שקרא את ידע המצולות יכול למצא למצולות, לאוקיאנוס, הד מסוים גם כאן, שצריך לחצותו כדי להגיע ליבשת הקפואה (ועוד יש לחשוב ולברר מהי או ליתר דיוק, מי היא אותה "יבשת"), ולמצוא בה חיים, אהבה, שותפות גורל, אחריות, ובו זמנית לשרוד, לא לקפוא ומות בה, מכאן מטאפורות התנועה והשחיה הבלתי פוסקת (יְדֵי סְנַפִּירַי הֵן רַגְלֵי סְנַפִּירַי גוֹמְאִים מֶרְחָב יוֹם וַלַּיְלָה בַּבּוֹהַק לֹא נִבְדָלִים לְעֵין זָר), כשבפועל הדובר האוהב(?), המתאר עצמו כפנגווין, נכה ומנותק "יָתוֹם מִנּוֹפִי מְנוּדֶה מִגּוּפִי הַמּוּפְתָע, הַנָּכֵה בַּיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת", כפי שאכן עומד - אקולוגית - להתרחש...
ואגב, ניתן לקרא את השיר גם קריאה פוליטית, על מצב גֵרוּת וזָרוּת בארץ הזו (אסוציאטיבית ייתכן שאני מוטה על ידי כתיבתי שלי על הורי המהגרים, שמעצם הגירתם היו כנכים)  ולאו דווקא כשיר "אהבה"

תודה

ועוד אהרהר בו... 

היי שושי היקרה,

לא קל קל לעיכול, אך נפלא!

תודה לך ושבוע נפלא,

בידידות אמיצה,

אנה

השיר ריגש אותי מאד...

יָתוֹם מִנּוֹפִי מְנוּדֶה מִגּוּפִי הַמּוּפְתָע, הַנָּכֵה בַּיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת

*

יופי של הדמיות.

סוג של בילבול שהשיר מעצים ברמות.

ובכאוס העולמי והחברתי,

לא רק פינגווין

עומד משתהה,

אפילו שתמימותו נוחה לשיר.

גם אריות שבחבורה

מתרככים בכורח

ולומדים?

אני מקווה יחד איתך.

שושי יקירה,

להיכנס לעובי הקורה זו כמעט משימה בלתי אפשרית בשירייך.

הדובר בשיר גבר ומושא פנייתו אישה, אישה ששמר עבורה על הביצה בעת קינון כדרכם של הפינגויינים:

יָפַתִּי, אוֹמַר, עַכְשָׁיו לַעֲצוֹם עֵינַיִים, לַחְלוֹם, לִישׁוֹן. אֲניִ שׁוֹמֵר, אֲנִי שׁוֹמֵר.

להבנתי הוא פישל באיזה שלב ולכן ההמשך:

פַּעַם אוּלַי הֲיִיתִי פִּינְגְוִוין. הֲיִיתִי כַּךְ אוֹמֵר דְּבָרִים

עַכְשָׁיו אֲנִי אֲחֵרִים

מִי פִּיֵלל שֶׁכָּל כַּךְ אֶתְגַּלְגֵּל, כָּל כַּךְ שְׁבָרִים.

שיר עצוב ורב הנסתר על הגלוי.

תודה,

לולה

תמה חלפה אותה תקופת תום, תכולה ומוארת במרחבי שלג טהורים

כשאתה היית ברור ומוגדר לגמרי וכך גם היו הדברים: שחור ולבן ואדום...

והיו גלגולים, ושברים... והיום אתה אחרים מבכה את רוחות נוהמות שם

בסדקי הקרח...

יפיפה!

ע

תודה
דברים שרואים משם לא רואים מכאן....

שושי יקרה תודה על השיר.

השירים שלך נפלאים, אבל את השיר הזה הרגשתי שאפשר להחזיק ממש בידיים לכמה רגעים, כל כך הוא נוכח בכל התחושות.

אוסו

מעורר מחשבה

מדוע בעלי החיים מחזיקים בדרך האפלייה

ושחור הוא שחור

והעדה סגורה?

בעל החי הנקרא אדם,

הולך ונוטש דיעותיו השכוחות

ומלבן וצהוב ואדום ושחור

יוצר תערובות מעניינות

גַחֲמַת הַלָּשׁוֹן וְהַחֵך לְהַחְזִיק בֵּין הַמִּלִּים אֶת נְשִׁימַת הַפֵּרוּשׁ 

וַרִיאַצְיָה סְבִירָה

תודה

הבן שלי היה מת על פינגווינים,

אותו עוף מוזר ומעניין...

דרכו למדתי הרבה על פינגווינים

צטט: The B. Land 2010-03-05 23:07:44

מדהים שושי

 

השיר משאיר תחושה לא קלה.

 

הוא מתחיל באווירת חלום. והחיבור ל-לִבְנַת צָוַאר, שְׁחוֹרַת כְּנָפַיִּים, (מעניין שבהמשך היא הפכה לשחורת כנף. זה כאילו תהליך של פירוק), הוא חיבור מיידי. 

ואז הפכת את היוצרות. לי בלט ההבדל בין תחילת השיר "אולי הייתי פעם פינגווין" ל"פעם אולי הייתי פינגווין". המשפט הראשון הוא משפט של דמיון - היסחפות למחוזות של "אולי". בשני, החלפת המילים נותנת תחושה של - "גם אם פעם היה ככה, היום זה כבר לא משנה, כי היום זה ככה....". וזה ממש עניין של החלפת מילה.

וזה באמת מה שקרה בשיר. "עכשיו אני אחרים". מרגע זה זה מדרדר, מתפרק, תחושה לא פשוטה.   

אוּלַי אֲנִי מְיוּתָר כַּאן, גַם אֵין בִּי מְתֹם

יָתוֹם מִנּוֹפִי מְנוּדֶה מִגּוּפִי הַמּוּפְתָע, הַנָּכֵה בַּיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת

משפט דוקר. חשתי גם חיבור אישי לתיאור הזה וזה באמת נוגע בעצבים הכי חשופים. מרגע זה תחושת ניכור כבר עוטפת אותך ואתה מתנתק מהתיאור, ממש כמו "זוג ציפורים מקריות חוצה את עמוד האוויר". :)

* עוד הערה. הפתיע מאוד לגלות בתוך התיאורים של "לבנת צוואר ושחורת כנפיים" גם את "אדומת צואה". משחק האסוציאציות בקטע הזה הוא נפלא, כי התיאורים הם נשגבים (לא סתם פינגווין מעלה אסוציאציה של משהו אצילי) ואז ככה, כאילו כבדרך אגב, הם כוללים גם את אדומת צואה. ניגוד מרתק.    

:)

אחרי תגובה כל כך יפה לא נותר לי אלא להצטרף אליה

ולומר לך שהכתיבה שלך מדהימה ביופיה

תודה לך

זוגיות פינגווינית בסדקי הקרח.

פלאי וקסום.

 אוּלַי אֲנִי מְיוּתָר כַּאן, גַם אֵין בִּי מְתֹם

יָתוֹם מִנּוֹפִי מְנוּדֶה מִגּוּפִי הַמּוּפְתָע, הַנָּכֵה בַּיַּבֶּשֶׁת

נשמע כל כך אמין כמו מגרונו של פינגוין

אך ייתכן והשתמשת בפינגוין כדימוי

השירים שלך כה עמוקים

שאף פעם אני לא בטוחה אם הבנתי אותך.

אך יש שיח של עצב גם אם הוא מגרונה של החיה

המתוקה הזאת פינגוין.ואולי באמת היית, פינגוין.

כתוב מקסים עשיר מאוד

שושי,

שיר יפה ,

נהניתי לקרוא

מדהים שושי

השיר משאיר תחושה לא קלה.

הוא מתחיל באווירת חלום. והחיבור ל-לִבְנַת צָוַאר, שְׁחוֹרַת כְּנָפַיִּים, (מעניין שבהמשך היא הפכה לשחורת כנף. זה כאילו תהליך של פירוק), הוא חיבור מיידי. 

ואז הפכת את היוצרות. לי בלט ההבדל בין תחילת השיר "אולי הייתי פעם פינגווין" ל"פעם אולי הייתי פינגווין". המשפט הראשון הוא משפט של דמיון - היסחפות למחוזות של "אולי". בשני, החלפת המילים נותנת תחושה של - "גם אם פעם היה ככה, היום זה כבר לא משנה, כי היום זה ככה....". וזה ממש עניין של החלפת מילה.

וזה באמת מה שקרה בשיר. "עכשיו אני אחרים". מרגע זה זה מדרדר, מתפרק, תחושה לא פשוטה.   

משפט דוקר. חשתי גם חיבור אישי לתיאור הזה וזה באמת נוגע בעצבים הכי חשופים. מרגע זה תחושת ניכור כבר עוטפת אותך ואתה מתנתק מהתיאור, ממש כמו "זוג ציפורים מקריות חוצה את עמוד האוויר". :)

* עוד הערה. הפתיע מאוד לגלות בתוך התיאורים של "לבנת צוואר ושחורת כנפיים" גם את "אדומת צואה". משחק האסוציאציות בקטע הזה הוא נפלא, כי התיאורים הם נשגבים (לא סתם פינגווין מעלה אסוציאציה של משהו אצילי) ואז ככה, כאילו כבדרך אגב, הם כוללים גם את אדומת צואה. ניגוד מרתק.    

:)

עצב גדול הותיר בי השיר.

כמו ללכת על דרך עפר בלי להותיר עקבות.