יש מקום בחיפה שבו אתה יכול לאכול בורקס עם ביצה ומלפפון חמוץ, ממש ארוחה.

חותכים את הבורקס בקפידה ומגישים לך בצלחת יפה. הבורקס חם וטרי, עם תרד או גבינה,  תפוחי אדמה ופטריות. ממש מעדן.

אם מתחשק לך אתה גם מזמין קפה הפוך והרי לך ארוחת שחיתות ממש.

ישבתי לשולחן, הזמנתי סמבוסק עם גבינה בולגרית. את זה הם מכינים במקום. מיוחד לפי הזמנה.

הבחור מעבר לדלפק, כהה עור, חזות הודית או פרסית, זריז ומבין, קיבל את ההזמנה. היפנה מבטו לצד שמאל וסינן מפיו: "סמבוסק עם בולגרית" .

מילים רכות. מהירות, מדוייקות,  הנימה כל כך מעודנת, בקשה עם פקודה, תקשורת חמה זרמה עם ההוראה.

הסתכלתי לכיוון, שם מעבר לדלפק, מטבחון. בין תנור לשולחן, בין כיור נירוסטה לארובה ענקית עמדה לה מיס תבל.

בחורה יפת תואר, גבוהה, עור בהיר, לחיים עדינות, שערה השטני הארוך אסוף, כולה אומרת רגישות ואצילות. זקופה וקורנת, מצח שיש יפה, אף מעוצב הפוגש שתי עיניים רכות כמו כרית של פוך. ריסים שאפשר לעשות מהם וילונות ויטרינה.

מיס תבל קלטה את מבטו, וחזרה על המילה, "בולגרית".  במבטה המאשר ניכר החיבור. היתה תלות, היה חיוך קל שזרח אליו. שינוי קל בזוויות הפה שאמר:" בשבילך הכל, אפילו סמבוסק עם בולגרית".

מיד החלה בפעולה נמרצת להאביס את הבולגרית אל תוך הבצק. מתכופפת לשולחן, עובדת טורחת ומביאה לעולם את הסמבוסק הכי יפה שיכול להיות. הבצק שלו לבן ורך, תפוח ומלא כל טוב ובקצה, בקצה בו סוגרים אותו, שם ניכרות  טביעות אצבעותיה המלכותיות. אפשר לראות איפה האצבע ואיפה האגודל. אצבעות שיודעות שלא נועדו לסגור סמבוסק אבל עושות את זה מצוין. איזו רכות איזה קיפול וגימור יפה , איזה סמבוסק אצילי.

הגישה לו את הסמבוסק וההודי הכניס אותו לתנור. תנועה זריזה. הציב אותו בדיוק במקום הראוי לו ואמר לי " 5 דקות".

אני יושב, שותה את הקפה ומביט בהם. יש עוד עובדים במסעדה, אבל יש חוט סמוי הקשור בין השניים האלה. בין ההודי למלכה. היא עוקבת אחריו, מלטפת אותו במבטיה. הוא, בין לקוח ללקוח מחזיר לה מבט מהיר, מאשר לה שהוא מחזיק את החוט מקצהו השני.

יש שם אהבה. רואים. הוא לא ממש מתמזג, אבל בהחלט שט לתוך עיניה, רואה לאן היא הולכת וזזה. וכשהיא לא מביטה, הוא כולו מרוכז בה. הולך איתה במבטו לכל תזוזה, לכל ניע שלה. הוא ראה כל פרט בהכנת הסמבוסק. עקב אחר הידיים העדינות . כשהגישה לו את הסמבוסק, אחז בו בזהירות  כאילו זה בנם הצעיר שנמסר מאימו לאביו.

אני מסתכל עליו. גבר צעיר ונאה. רזה וחסון. הוא נמוך ממנה. מהיר מבט והבנה, רואה הכל, את העובדים, את הקופה, את הלקוחות ובעיקר אותה. כל הזמן את המלכה.

בלורית שחורה, ידיים רצות מהר, כשהוא לא עובד, ידיו על מותניו, ממתין לאירוע הבא שידרוש התערבותו.

הסמבוסק הוצא מהתנור והגיע לשולחן.

סמבוסק האהבה ממש מגרה.  טרי וחם, בהיר עם גוון שחום קלות, עורו מבריק, ריחו חודר אל האף וממלא את הנחיריים. תפוח ועגלגל, נשי כל כך, מלא כל טוב,

יש חשק לחטוף אותו ולנגוס בכוח. אבל השכל אומר - רגע, חם, לאט לאט, אם תנגוס מהר מידי, יהיה טעים בדיוק לשניה אחת. אחר כך תקבל כאב בטן. בסמבוסק של אהבה יש לטפל בעדינות רבה. צריך להמתין קצת שיתקרר, שחומו יהיה נעים למגע השפתיים וגם הלשון. אתה יודע שגם אם תחכה שהמעטפת תהיה נעימה, אם תמהר, התוכן ישרוף את לשונך ואת ליבך.

נוגע בו ככה בינתיים במקום שבו סימנו אצבעותיה את הקיפול. טביעות אצבעות של מלכה על הסמבוסק שלי. רואים את התנועה הגלית, הריתמוס של הקיפול, הרכות.

אני טועם מהבצק בקצה, בזהירות. מגיש אותו לשפתיים ונושך קלות. טעם גן עדן, כל הבלוטות שרות שיר לבצק הפריך.  אם תוכו של פרי האהבה טעים כמו ברו, הרי שמובטחים להם חיי נצח, למלכה ולהודי.

זהו, זה הזמן אני מרגיש , טוב וזורם עם הסמבוסק שלי וגם לא פוחד כבר שאקבל כוויה אם אנגוס.  חופן אותו בשתי ידיים, מגיש אותו לפה ובעדינות, עם עיניים חצי עצומות נוגס קצת, ככה חתיכה קטנה.

המליחות של הבולגרית מכה בלשון, הדופק מואץ. יש שם עוד תבלין שאני לא מזהה ברגע הראשון. ככה הרגיש אדם הראשון כשפתח את עיניו בגן עדן?

כל בלוטות הטעם נעמדות ממש, מחול האש, ריקוד של חיזור בין הלשון וגרגרי הגבינה המתפרקים בתוך הפה. לועס בקלות ובולע נגיסה ראשונה.

עוצם קצת את העיניים ומדלג על פסגות הגלים של ים העונג. ככה על הקצוות, כל גל זורק אותי לגל הבא ואני מיטלטל ומתמסר לריגושי הבולגרית בבצק החמים.

ההודי רואה שאין לחץ בקופה ומתחיל קצת לסייר מחוץ לעמדתו. הוא ניגש לכיוון הדלת. המלכה מביטה אליו, מחכה. הוא מניד לה בראשו והיא מסירה את סינרה בתנועה אלגנטית, תולה אותו על קולב ופונה לצאת. מפזרת שערה, גווה זקוף , היא צועדת אל הדלת. פנו דרך רבותי, מיס תבל בדרכה אל הבמה לקבלת התואר.

היא מגיעה אל הדלת, הוא כבר בחוץ מחכה לה עם חיוך שובב בעיניו. היא מחייכת קלות, לא נסחפת, כיאה למלכה.

אני יושב במסעדה ומביט בהם דרך קיר הזכוכית. ערמת הורמונים ענקית מתקדמת לכיוון החנות השכנה. כנראה הולכים לקנות משהו. הם מתקרבים ומתרחקים, קצת מחייכים. הוא קורא בקול, צוחק, היא משתחררת והליכתה מקבלת עיכוס חושני יותר.

הסמבוסק ממש מרנין. מאפה פלא של בצק חום זהוב, עם מילוי של אוצר גבינה בולגרית. השילוב המאוזן כל כך, לא יותר מידי מלוח,  לא יותר מידי בצק. כל דבר במידתו, טרי, מתמסמס בפה, ניגון ללשון ולחוש הטעם. מרגיש את התענוג מתחיל לזרום לכיוון הבטן. כבדות קלה פושטת ואני מתמכר לנגיסות. לאט לאט לועס ומתמכר לטעם החיים המלוח.

בחוץ קורה משהו, האנרגיה זורמת והוא ניגש אליה בפרץ של אהבה ומניף אותה באויר בחיבוק צמוד. מחזיק אותה גבוה מעל ראשו. ידיו חובקות את גופה, לא מאפשר לה לרדת. היא צוהלת כולה, נרגשת, אדוות שערה נעות בגלים של חום שטני זהוב באוויר.  היא חובטת בקלות על כתפיו, מבקשת שיוריד אותה. הוא לא רוצה. היא מגבירה את הלחץ, ועכשיו ממש דורשת במפגיע שיעזוב, יניח לה. הוא לא מסכים. עיניו בורקות במבט של לוחם שוורים בזירה ברגע לפני המפגש עם השור. פניו מחייכות אבל כולו ממוקד בזרם ההנפה והחיבוק המצמיד כל כך. היא כועסת עכשיו וגופה התקשח. הוא חש בשינוי והוריד אותה בעדינות לקרקע. פניה חתומות, עיניה מושפלות, היא מתרחקת ממנו.

הגרגרים של הבולגרית קצת מלוחים מידי. הנגיסה האחרונה  ממש מלאה מלח. תחושה של פה מלא עם רצון להיפטר מהר מהמטען העודף. לאן הלך טעם גן עדן?  הבצק רך מידי ונמרח לתוך הפה כמו עיסה. איך שסמבוסק יכול להיות יותר מידי דביק . ממש עיסה של בצק וגבינה. את זה הם רוצים להאכיל אותי? אני מניח את שארית הסמבוסק בצלחת, מרחיק אותו מעט ומתבונן בו. מה היה יכול לגרום לי לחשוב שזה טעים הדבר הזה? איפה הריגושים של כל החושים? אני לא מבין מה מצאתי בו. שותה קצת מים, מנסה לשטוף את הטעם ואת תחושת ה"לא רוצה יותר כלום" .

ההודי מתנצל. הוא ניגש קרוב, מבין שהגזים, לא מוצא מילים. הוא מבקש סליחה. רואים מרחוק שהוא כל כך אוהב. גופו מוטה לעברה, עיניו מחפשות את עיניה. היא לא נעתרת. מבטה חתום, צועדת ממנו הלאה, הצידה.

הוא מתקרב שוב, מנסה להגיע מולה והיא פונה הצידה שוב. מסביר לה משהו. תנועות ידיו מצטדקות, מבקש ממנה לסלוח לו על משובת הנעורים. רגע של חום ואהבה הפך למשהו דביק. כנראה שהמלכה לא אוהבת שיביכו אותה בציבור. לא יכולה לסבול שמתנהגים איתה בגסות כזו , ועוד מול כל העולם.

הסמבוסק בצלחת, הבטן מלאה. אני נשען לאחור, מבט זחוח משהו. מעניין אם יש לו עתיד.

ההודי מפסיק לדבר. הגיע לגבול כבודו העצמי. לא מוכן להתנצל יותר. היא שותקת ומתקרבת חזרה למסעדה. הוא הולך בצד, רחוק, ידיו בכיסים. פתאום הוא נראה לי יותר נמוך.

שלושה מטר לפני פתח המסעדה היא מתרצה. עוצרת, מחייכת חיוך מהוסס. הוא מביט, הניצנוץ חזר לעיניו. נהר התקווה זורם במלוא עוזו. הסכר נפתח, החיוך מתרחב, המלכה זוהרת, עומדת שקטה והוא בא אליה. מחבק אותה, הפעם יותר ברכות ומנשק לה. השיער שלה שר. הגוף  שלה רוקד. ריח האביב באוויר ותנוכי אוזניה מסמיקים.

זהו, ניסיון אחרון. אני מגיש את הסמבוסק לפה בהססנות. טעים. אני מבין מה מצאתי בו קודם. במיוחד החלק האחרון עם  הקיפולים המלכותיים של מלכת שבא. אני מכרסם את הקצוות שלו ומתענג על בצק אפוי חום וריחני. עכשיו ממש קל לי בבטן. יש אויר, נושם בקלות מלוא החזה , נגיסה אחרונה. קם ללכת.

ההודי ומלכתו נכנסים חזרה. היא הולכת אל הסינר שלה. הוא לגשר הפיקוד.

מביט אליה כאשר קושרת את הסינר על גופה החטוב. ראשה מורכן, היא מרוכזת בעצמה. ניגשת לשולחן העבודה ומתחילה להכין בצק חדש. רגע אחד לפני שמתחילה ללוש אותו, מרימה את המבט ופוגשת את המבט הנסיכי ההודי.

ראיתם פעם חיוכים של אהבה נפגשים באוויר?

בום על קולי ששומע רק מי שאוהב לאכול סמבוסק עם גבינה בולגרית.