אני סטודנטית שנה ד' לתואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול. 4 שנות לימודיי מתחלקות (בערך) לשתי תקופות עיקריות. תקופה ראשונה מורכבת משנה ראשונה ושנייה ללימודים.זוהי התקופה ה"כיפית".למרות הלימודים האינטנסיביים והשוק של שנה ראשונה באוניברסיטה מצאתי את עצמי מבלה מידיי יום במסיבות האין סופיות והפאבים הסטודנטיאליים.הכרתי כל יום חברים חדשים,אנשים מעניינים ובקיצור עיקר הדאגה הייתה" לאן יוצאים לבלות?". לא נשכח כמובן שלמרות כל זה,למדתי והשקעתי בלימודים והחזקתי ממוצע גבוה.התקופה השנייה מורכבת משנה שלישית ורביעית.התקופה "הלא כיפית".הבילויים והמסיבות הפכו לתפל והממוצע הפך לעיקר.הכל סבב סביב ממוצע התואר. הריקודים הפכו לחרישות, הבתי קפה הפכו לנס קפה זול ב7 בבוקר,ופאבים הפכו למעבדה.פתאום מצאתי את עצמי עדיין עם אותו הממוצע אך עם הרבה פחות שמחה.

האם אלה הקורסים שהפכו להיות קשים?האם זו אני שקולטת פחות?או שפשוט נגמר הכוח וכל הרח יצאה ממפרשיה?! לקראת אמצע שנה שלישית התעוררתי ושמתי לב כי הרבה חבר'ה מהמחלקה החליפו את הריקודים,פאבים,בתי קפה בעבודה ,משרה חלקית ,באחת מחברות ההיי טק שכולנו מזילים ריר רק מהשם שלה ושבאה ליום תעסוקה באוניברסיטה רק כדי לנופף לנו מול העיניים ש"כרגע הם לא מגייסים".איך הם הסטודנטים שלומדים בדיוק כמוני,ויש להם עומס אדיר בלימודים בוחרים לוותר על הישגיים אקדמיים לטובת הישגיים מקצועיים?

מאותו היום יש לי שתי שאלות שמעסיקות אותי ועדיין לא קיבלתי עליהן תשובה ברורה מאף אחד:

1.האם בשוק העבודה  הניסיון של שנה-שנתיים באמת יותר חשוב מממוצע גבוה של התואר?

2.איך מתקבלים לעבוד בחברה ש"לא מגייסת כרגע"?רמז? מתחיל בפ'.