משהו מאוד עצוב קורה לחברה הישראלית בשנים האחרונות. ארבעים שנה, שהם דור, נדד עם ישראל במדבר, ורק לאחר שדור המדבר שזכר את מצרים והתגעגע לסיר הבשר עבר מן העולם, ובא לעולם דור חדש, עם ישראל נמצא מוכן וראוי מבחינה רוחנית להיכנס לארץ ישראל. וזה מדהים איך שהמאורע הזה חוזר על עצמו לאחר אלפי שנים, רק בכיוון ההפוך. משישים ושבע, ארבעים שנה לאחר שעם ישראל חזר לארצו ההיסטורית כל מה שהוא מבקש עכשיו זה רק לחשב את קיצו לאחור ולצאת ממנה.
מחלת נפש, גנים דפוקים תחושת נרדפות, ובעיקר שנאה עצמית פגעו לנו בחוסן הלאומי. אלפי שנים התרגלנו לחיות בלי עצמאות מדינית, ועכשיו אנחנו שוב מבקשים לחסות בצילה של סוליית הפריץ כמו תולעת והעיקר לשוב ולחיות בלי התחיבות בלי מחויבות ובלי מולדת. דרך אגב יכול מאוד להיות שפרנץ רוזנצוויג מי שחשב להתנצר ולאחר שביקר ביום כיפור בפעם האחרונה בבית כנסת, כתב את המשפט המפורסם "אני נשארתי יהודי" וחיבר את הספר של החוזרים בתשובה "כוכב הגאולה" ושאנחנו מציינים עכשיו שבעים וחמש שנים למותו ושהיה הפילוסוף האחרון לפני השואה שתמך במציאת פתרון לבעיית היהודים בגולה, יזכה בקרוב לתחייה מחודשת.
בהסכם אוסלו הראשון בדברו על הפלסטינים אמר פרס "איפה אתם רוצים שהם יגורו? באוויר? כמו בציורים של שאגל"? וכשהוא דיבר על ישראל הוא אמר "בעידן המחשבים והאינטרנט איזו חשיבות יש לטריטוריה ולשטחי מולדת"? מעניין למה הוא לא אמר את זה על הפלסטינים? גם ליבוביץ כתב "לאף לאום אין זכות אלוהית על אף טריטוריה" ולא התכוון לפלסטינים אלא אך ורק ללאום היהודי. פרס אפילו הרחיק נוד באותו נאום מפרסם על הסכם אוסלו כשעשה אנלוגיה בין הכיבוש הצרפתי באלג'יריה לשיבת היהודים לציון. ובאמת מעניין היה לראות אם הצרפתים היו מוכנים לסגת גם מחצי פריז למען השלום? שזה אנלוגיה קצת יותר קרובה למציאות מהאנלוגיה המטומטמת של פרס.
למרות שאנחנו העם שתרם יחסית לגודלו הכי הרבה לתרבות האנושית אין עוד עם אחר שקיללו אותו ביזו אותו האשימו אותו בהפצת מחלות, עשו לו דה לגיטימציה והשמידו אותו כעכברושים כמו העם היהודי. ואת הקללה הזו כל אחד מאיתנו חווה אישית על בשרו. בכל זאת זה לא פשוט ולא קל לחיות בעולם שבו כווולם שונאים אותך ורוצים במותך. וזו הסיבה שאנחנו כל כך רוצים שיאהבו אותנו שיחבקו אותנו שלא יראו בנו עכברושים שלא יראו אותנו אחראיים לכל מגפה בעולם מהכולרה עד לאיידס, ושיראו שיש בנו מעלות שאנחנו טובים, שאנחנו לא רק נציגי הקפיטליזם החזירי בעולם, עד שאנחנו מוכנים, לחשוף את כל פגמנו בפומבי ולהיות הראשונים להטיח בנו האשמות, וזו גם הסיבה שהיהודים המציאו את הציונות ואת הסוציאליזם כדי לנסות לעזור לאומות העולם להיפטר מאיתנו. אנחנו לא רודפי בצע. אנחנו סוציאליסטים. למרות שאנחנו עושים כסף בבורסה, למרות שאנחנו אלופי הספקולנטים בעולם, למרות שאנחנו בורגנים בנשמתנו. אנחנו תומכים בפועלים ולא בבעלי ההון. מעניין למה עד היום העולם לא קונה את הסיפור הזה? וזו גם הסיבה שגירשנו מתיישבים יהודים מגוש קטיף, והפכנו לעם הראשון בהיסטוריה שהיה מוכן לגרש את עצמו מאדמתו ולהרוס את בתיו על יושביהן. אין עוד עם שהרחיק לכת עד כדי כך, כדי לזכות במעט במחיאות כפים ובמעט אהדה מהעולם. וזו הייתה רק הקדמה למה שאנחנו עוד מוכנים לעשות עם מאתיים אלף היהודים ביהודה ושומרון. וזה פתטי ועצוב עד כדי בכי. אבל מצד שני זה גם מעורר סלידה וגועל.
הנה ידיעה שהופיע ב"מקור ראשון" "כך חודרת "הקרן החדשה לישראל" לתוך מערכת המשפט": תוכנית המלגות הנדיבה של הקרן ממלאת את שורות הפרקליטות ובתי המשפט בשליחיה הנאמנים. בין בוגרי התוכנית הממונה על הבג"צים בפרקליטות, המשנה ליועץ המשפטי למדינה, שלושה שופטים בישראל ופרקליט ארגון עדאללה. הנה דוגמה קטנה: לקראת הבחירות האחרונות לכנסת החליטה וועדת הבחירות המרכזית לפסול את הרשימות בל"ד רע"מ ותע"ל בהתאם לחוק האוסר על רשימה השוללות את אופייה היהודי של מדינת ישראל להשתתף בבחירות. מרכז עדאלה שהוא ארגון בת של הקרן לישראל עתר נגד ההחלטה באמצעות עורך הדין חסן ג''ברין בוגר תוכנית המשפטים של הקרן. ומי יצג את המדינה בעתירה הזו? הממונה על הבג"צים בפרקליטות עו"ד דנה בריסקמן לשעבר עובדת האגודה לזכיות האזרח, לשעבר מלגאית ה"קרן החדשה לישראל". עוד קודם לעתירה, הודיעה בריסקמן בשם היועץ המשפטי לממשלה כי אין לפסול את הרשימות. בדיון בבג"ץ ייצגה את היועץ המשפטי לממשלה ושוב הציגה את העמדה הזו. הנה לפנינו גרסת השמאל ל"פרוטוקולים של זקני ציון". אותו בג"ץ ששלל את זכותו של כהנא להשתתף בבחירות מאותם נימוקים גזעניים (רק הפוכים קרי אנטי פלסטינים) הוא אותו בג"ץ שאפשר לשוללי זכות הקיום של המדינה להיות חברי כנסת.
גם האמנים הישראלים שרובם מדרך הטבע נוטים לשמאל גייסו את אומנותם כדי להביע את סלידתם מתוצאות המלחמה והכיבוש ומי שמתעניין כדאי לו לקרוא את מאמרו המצוין של אברהם לוויט "האומנות הישראלית בדרך למקום אחר" על עלייתה ונפילתה של האומנות הציונית" (תכלת 3 תשנ"ח 1998) המאמר מופיע באינטרנט.
לכאורה מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית אבל מרגע שברק קבע שהכול כאן שפיט מדינת ישראל הפכה לדיקטטורה הנשלטת ע"י הבג"ץ. חבורה סגורה ואליטיסטית של עשרה זקנים נרגנים שרובם ככולם בעלי אג'נדה שמאלנית רדיקאלית, שממנים את עצמם כשופטי על, מאז הקמת המדינה בסגנון של "חבר מביא חבר" ושבטוחים משום מה שהם מעל לאלוהים מעל לראש הממשלה מעל לנשיא מעל המחוקק מעל למוסר ומעל לחוק. לא המחוקק הוא החוק השופט הוא החוק. דרך אגב ברפובליקת וויאמר אותו בית משפט "נאור" ואותם נציגי חוק היו אלה שסללו את דרכו של היטלר לשלטון. כך שאל לנו להתלהב יתר על המידה על היותנו מדינת חוק ולזכור שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
למרות שהליכוד "הימיני" בשלטון, והשמאל לכאורה נעלם מהנוף הפוליטי, מי ששולט במדינה ומי שמנהל כאן בעצם את העניינים הם אותם קומץ אנשים מהאליטה השמלאנית שמנווטים כאן את הפוליטיקה באמצעות עיתונות מגויסת ובית המשפט. השופט חשיין היה זה שאמר בטלוויזיה "מי שירים יד על ביתי אני אגדע את ידו" מעניין למה מה שמותר לחשיין אסור היה למתיישבי גוש קטיף? אולי בגלל שהם מחוץ לגדר והם לא אליטה שמאלנית והם לא השופט חשיין?
השמאל שונא כאן את הימין שנאה עיוורת. עוד מקדמת דנא. כבר מראשית ההתיישבות השמאל ראה בז'בו ובבגין "האיש ליד באדר" אויבים שהם יותר גרועים מהערבים. אני זוכר את כל ספרי הילדים שקראתי בילדותי כמו הספר הנפלא "בוקר חדש" של ראובן קריץ שקראתי אין סוף פעמים שהציגו מצד אחד את הקיבוצניק כעברי החדש בעל הבלורית התלתלים והעיניים הכחולות שיצא לקרב בסנדלים וכפייה (ממש ארי קלאסי) ומהצד השני בצורה מעוותת את החנווני הרוויזיוניסט שיושב ספון בחנותו וסופר את הכסף שעה שעמיתיו מסכנים את חייהם למען המדינה (ממש יהודון קלאסי).
פעם לפני שנים נכנס למשרד שבו עבדתי, איש קשיש, "קרוב משפחה רחוק" שלי, והראה לי מחברת שירי ילדים שהוא כתב. תוך כדי שיחה הוא סיפר לי סיפור שעד היום חרוט בזיכרוני. מסתבר שתמיד הוא חלם להיות משורר יום אחד ב1927 כשהייה נער בן שש עשרה הוא נסע עם כל חברי סניף בית"ר בפתח תקווה למצעד חגיגי בתל אביב ומכיוון שזה לא היה קל לנער בגילו להגיע באותה תקופה לתל אביב הוא חשב לנצל את ההזדמנות וללכת לפגוש את המשורר האהוב עליו אברהם שלנוסקי במערכת "דבר" ולהראות לו את השירים שהוא כותב ולשאול לחוות דעתו. להיכנס למערכת "דבר" עם התלבושת האחידה של בית"ר היה כמו להיכנס ללוע הארי. הוא רק דחף ככה את ראשו בהיסוס מבעד הדלת כשפתאום הוא הרגיש שהוא מתעופף באוויר ומתגלגל מכל המדרגות כשהמשורר הגדול דולק אחריו סמוק פנים מכעס וצועק "פשיסט שלא תעז להיכנס לכאן" "מאז" הוא סיפר לי בקולנכאים "לא העזתי במשך שנים ארוכות לכתוב שירים. השנאה של המשורר שיתקה אותי לגמרי. כל פעם שהחזקתי עט בידי הייתי רואה אותו גוהר מעלי שערו הלבן מתנופף ברוח ומבעד למלתעותיו בוקע צליל מרוסק "פשיסט" פשיסט. אני פשיסט? אני בסך הכול הייתי ילד שכתב שירים וחלם להיות משורר"
גם אני חוויתי אישית על גופי, תרתי משמע, את שנאת השמאל לימין. זה היה ביום העצמאות כשהייתי בן ארבע, באותן שנים כולנו היינו קרובי משפחה רחוקים, ששרדו את השואה ואת המלחמה ומצאו זה את זה ב"מדור לחיפוש קרובים". וככה מדי שבוע ומדי חג היו ההורים שלנו מתקבצים ביחד כדי להיווכח שאכן הם נותרו בחיים. באותו יום עצמאות הבית שלנו היה מפוצץ בחוגגים ואנחנו הילדים יצאנו החוצה לשחק. בקיצור מונית שטסה על הכביש פגעה בי והעיפה אותי שמונה מטר באוויר וריסקה לי את גזע הגולגולת. אימא שלי שרצה אחרי כדי לנעול לי נעלים הייתה מתעוררת מאז לילה בצעקות "גוועלד" כשהייתה רואה אותי שוב ושוב מתרסק מול עיני. אבא שלי וד"ר ורנר רופא המשפחה שלנו ישבו על ידי ברכב (אתמול שמעתי מאחי בפעם הראשונה שד"ר וורנר ישב לידי) שהבהיל אותי לבלינסון. הנסיעה לשם הייתה ארוכה הדרכים היו משובשות ומהמורות רבות היו על הכביש והמכוניות ברובן לא הצליחו אז לעבור את השמונים קמ"ש. הייתי חסר הכרה וכמעט בלי דופק. כשסוף סוף הגענו לשערי בלינסון ביקשו מאבא שלי פנקס קופ"ח וכשהוא הראה להם את הפנקס הכחול. הם סירבו להכניס אותי לבית החולים. לא עזרו תחינותיו של של ד"ר וורנר ולא בכיו של אבא שלי שצעק "אני אנשק לכם את הרגלים רק תצילו לי את הילד" "הכניסה היא רק לבעלי פנקס אדום קח מכאן את הילד לאסף הרופא" הם אמרו לו. כן. זה לא יאומן אבל כזו הייתה ועודנה שנאת השמאל לימין. אותו שמאל שמתהדר בהומניזם ובאהבת האדם. אין לו טיפת אמפטיה כשמדובר ביהודים שהם יריבים פוליטים.
פלורליזם? כשהשמאל מדבר על פלורליזם הוא מתכוון לומר לך "תחשוב מה שאתה רוצה ובתנאי שתחשוב כמוני"
ב"אח הגדול" המתמודדים התרצו לגחמותיה הילדותיות של עדנה. אישה מופרעת שעשתה השוואה בין הצבא הישראלי לנאצים. המבקרים טענו ששרה הפולנייה הודחה מהתוכנית רק בגלל שהעזה לדבר בגנותה. ושסער לא זכה במיליון בגלל שהוא דיבר על אהבת הארץ. ובאמת נדמה כאילו דעת הקהל בארץ התהפכה מהימין לשמאל. היום כל מי שיוצא מהארון זוכה לחיבוק אוהב, ומתקבל ללב הקונצנזוס ואף מתקבל כמנחה בטלוויזיה. ולעומתו כל מי שמזדהה עם הימין והציונות הדתית מיד מוצא אל מחוץ למחנה, תרתי משמע. בפרשנות התנכית זה כאילו הגענו לסופה של הממלכה המאוחדת. ומעכשיו, כמו בימי ירובעם ואחאב אנחנו מתפצלים לשני מחנות מצד אחד עומד מחנה ישראל החילונית הנהנתנית שמתנערת מכל אידיאולוגיה ומכל זיקה היסטורית ערכית ומוסרית לארץ ישראל. ומהצד השני עומד מחנה יהודה. של הציונות הדתית שרואה בשיבת ציון את ההוכחה להנהגתו של הקב"ה בעולם הזה. מי שקרא את התנ"ך ולמד היסטוריה יודע "שישראל אף שחטא ישראל הוא" ויודע גם מי שניהם התבולל ואבד לעולמי עד מעל במת ההיסטוריה ומי זכה לשרוד. מי שרוצה ללמוד מזווית אחרת על הסגה הזו מתחילת דרכה, יכול לקרוא גם את הספר "מוצא ישראל" של סילברמן ופינקלשטיין, ולהקיש מסקנות אבל זה כמובן לא יעזור לו לשנות את העובדות, וכדאי לו לערוך חשבון נפש לפני שדעתו משתבשת והוא הופך לחסיד שוטה של גדעון לוי. |